לעבוד בתנאים משפילים, בלי עתיד, בלי בטחון ובלי הגנה זה מוכר, אבל שיתבעו ממך לשלם קנס כי סירבת לעבוד בלי לקבל שכר תמורת עבודתך זה כבר משהו חדש. צחי לביא מספר על מה שקרה לו כאשר סירב
מתברר שכל מה שעוברים עכשיו תושבי הדרום, יהודים ובדואים כאחד, הוא הזדמנות פז לחיזוק ה”התיישבות והזכות הטבעית על הארץ”. רותי לביא על הריח הרע שעולה מתוכנית החירום להקמת “מרכז קליטה למפונים” בשומרון
אוכלוסייה הסגורה במכלאה גדולה וצפופה תוך התרוששות נוראה פונה כמעט בלית ברירה לדרך המאבק. המדיניות של פגיעה קשה באוכלוסיות התומכות בארגונים לוחמים אינה חדשה: כך נהג הצבא הצרפתי באלג’יריה, כך נהג הצבא האמריקאי בווייטנאם. אך המדיניות הזו תמיד כשלה
נתניהו, לפיד ופלוג הכריזו על קיצוץ רוחבי של מיליארד וחצי שקלים בעקבות “צוק איתן”, שיתווספו כמובן לתקציב הביטחון. את חשבון הדמים ישלמו שוב האזרחים מן השורה
סורי, אבל עם כל הכבוד לזהויות הלאומיות וההשתייכות המשפחתית הפטריארכלית, לפני שאני נחלקת פה באיזו חלוקה שקבעו הגברים לפני 5,000+ שנים, לגבי מי שייכת לאיזה שבט רצחני, אני אשה. קריאה למרד
מרפיח עד סחמאתא, מח’אן יונס אל דיר יאסין ומעזה אל יאפא – מצב אחד שלא מתיישן ולא עוצר על מקומו. מלווה בפסקי זמן רק על מנת לשנות את נקודות הציון של ההרס, והעברת הטנקים מן הצפון אל הדרום, ומן המערב אל המזרח. הסופר סלמאן נאטור משרטט את המלחמה האחרונה, בינתיים
האימה בסרט “הרחק מהיעדרו” נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. שום דבר שם אינו שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת
כיצד כותבים רומן על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית? ואיך זה קשור למצבן העגום של המחלקות למדעי הרוח? הנאום שנשא יוסי סוכרי בטקס קבלת פרס ברנר לספרות