התגובה לפשע השנאה כלפי פליטים ומהגרי עבודה בשכונת שפירא חייבת להיות תקיפה וחד-משמעית. אבל לצד זאת, יש לזכור כי צקצוק לשון מול טענותיהם של תושבי השכונה רק מוביל את מי שיכלו להיות בני ברית הישר לידיהם המגואלות שנאה וגזענות של הבן-גבירים והבן-ארים. אבי דבוש על ההכרח בהתארגנות קהילתית כנגד ההפרד…
אז הציבו אשכנזים ומזרחים בשתי קבוצות מול עשר מצלמות ואלון גל אחד, וביצעו בהם ניסוי שביקש להפוך את יחסי הכוח החברתיים. דנה שמסיאן, אחת המשתתפות, מנסה להבין למה קשה כל כך להוכיח ל”כחולים” את קיומה של גזענות, גם כשהיא בועטת להם מול העיניים
משה שריקי על משמעות המושג “כבוד” כדבק המאחה בין פרספקטיבות שונות של קבוצות שונות על זכויות אדם, וההכרח להשקיע קצת פחות אנרגיה בניגוח המחבר/ת, התובנות ו/או המתודולוגיה לטובת קידום השיח לכדי מעשה. בעקבות נסים מזרחי ויוני אשפר
“חיטוט בתחתונים הגנטיים” כטקטיקה נגד ההגמוניה רק תורמת להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא הרצון להתחלק בשלל האסור. שושנה גבאי חושבת שבמקום במוצאם צריך להתמקד באידיאולוגיה של האשכנזים, כלומר בציונות
עצמאותנו הבלתי מוגבלת עולה בקנה אחד עם הגרסא המעוותת של ליברליזם פנאטי שאימצנו בששון: שכל אחד יעשה מה, כמה ואיך שהוא יכול בלי שיפריעו לו לממש את עצמו. ומי שחלש יותר – זב”שו. אורית קמיר בוחנת את שאלת ההסכמה בחגיגת העצמאות בחוף בוגרשוב
הפחד בו חיים ילדינו אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה, זהו הפחד ההוא של המבוגרים שמטופח עוד מילדות. רותי לביא על הימים האלה שבין שואה לזיכרון
בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון
אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
כמה מן הגופים שנהנו לכבות את האור באירועי “יום כדור הארץ” אמש, דווקא זקוקים להארה בנושא הקשור גם הוא לאחריות האדם על הסביבה: זכויות בעלי חיים. עומר שרביט מכוון כמה זרקורים