לא מספיק שנצעק הכי חזק “רק לא ביבי”. צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
הרשות משתדלת לבדל עצמה מגורמי האכיפה, ולהתמתג כגורם הממוקד בפיתוח והתיישבות. היא בוחרת להבליט באמצעות תקציב יחצ”ני מנופח את חלקה בהקמת שכונות, ובפרישת תשתיות, אך בפועל היא מעורבות בעיקר בהרס כפרים ובסילוק תושבים. לאחרונה ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת קראו לפירוקה
עשרים שנה אחרי, יחסן של משטרת ישראל וממשלותיה כלפי ציבור הערבי עדיין מתאפיין בעוינות בולטת לעין. שבר כזה בין האזרחים לבין המדינה ניתן לאחות רק בדרך אחת
במקום שהממשלה תעסוק בשאלה איך לאפשר הן תפילות והן הפגנות ללא סיכון בריאות הציבור (זה אפשרי בשני המקרים!), ההנגדה הזו סייעה לנתניהו במהלך קלאסי של שיסוי ופילוג. וחמור מכל, ההחלטה שהתקבלה היא הגרועה ביותר שניתן היה לקבל, עבור כולם
החברה הישראלית מוותרת מרצון על חירויות פרט וזכויות אדם כאילו זוהי גזירה משמים, ופוסחת על דיון הכרחי ונחוץ בשאלת הסגר לעומת חלופות יעילות ומוכחות. מעבר לנחיצותו המוטלת בספק, הסגר הקרב ובא ישית פגיעה אנושה על הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה – שהן ממילא גם הפגיעות ביותר מבחינה רפואית