השפה של המחאה מחפשת מילים חדשות ותוכן חדש למושגים ישנים. אל מול סימני הקריאה והוודאות של השיח הממלכתי היא מאפשרת ריבוי קולות, ביקורת וספקנות. אפשר גם לקרוא לזה קול נשי
לישראל נוח מאוד עם העובדה שאסד מחולל טבח בבני עמו, משום שזה משמר את אותו סדר שנבנה ביסודיות על ידי האימפריאליזם האמריקאי, אשר היא משענתו הראשית. בכך היא מצטרפת לאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, חיזבאללה וחמאס
מספרים לנו כי בעיית הדיור נובעת מהיצע נמוך, אבל טיעון זה מתעלם מהמתווכים – היזמים, הקבלנים ואחרים שמקבלים מהממשלה תמריצים רבים, ורק רוצים עוד. הפתרון הוא לחשוב על דירה לא כעל מוצר בשוק, אלא כעל מחויבות הממשלה לאזרחיה
פניה הכעורים של החברה הישראלית המקדשת וולגאריות הם פני ההגמוניה, ומפעילי המדיניות האלימה שוכנים דווקא בבתי מידות בתל אביב ובקיסריה ולא בבת ים. אבל למה להכיר במציאות אם אפשר פשוט להאשים את המוזיקה המזרחית? תגובה להנדלמן סמית
משהו במחאה הזאת מאפשר מצב שבסופו היא תדחה מעליה את השותפות באפרטהייד. דרך איומי החרם על ישראל, והשאלה מהם המקומות שישראל, או תל אביב, אמורות להידמות להם – אולי פשוט מאסנו בבידוד של וילה בג’ונגל במזרח התיכון?
כאשר האוצר פוטר את בעלי ההכנסות הנמוכות ממס הכנסה הוא לא עושה להם טובה גדולה: הוא פשוט נכנס אל הכיס שלהם דרך המסים העקיפים. ואיך הסוכנות והג’וינט קשורים לזה? פרק חמישי בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה הישראלי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
