אלה אומרים כולה שלנו ואלה אומרים כולה שלנו וכל שנותר הוא מאבק אלים וקטלני. אל לנו ליפול יחד לתהום ולוותר על האמת שזו ארצנו וארצם. עלינו לעצור מיד את מעגל הדמים ולחפש דרך בה שניים יחיו בין הים לירדן
המטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. שורה של הערות בפילוסופיה של מוסר לחימה עבור הדרגים הבכירים שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות. הערות שבעיקרן מוסריות, אולם טמון בהן גם פוטנציאל אסטרטגי ארוך טווח. ניסיון לתקן את מה שאסא כשר ועמוס ידלין עשו
כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
פוליטיקאים יקרים: אתם מוציאים מיליונים על הטילים המשובחים ביותר ועל גיוסי מילואים מאסיביים על מנת ליצור הרתעה. עם זאת, אתם ממשיכים להעדיף הון על פני עבודה, לנצל כוח עבודה זול, חלש וחסר ביטחון תעסוקתי גם בתקופות של איום ממשי על חיי העובדים
שני חברי ילדות משכונת אלשג’עיה נקרעים בין הדחף לעזוב לבין הרצון להישאר בבית, בצל הפצצה הישראלית. כאילו לא עברו כל השנים האלה. סיפור מ-56′ של ע’סאן כנפאני – לראשונה בעברית. פרק ראשון בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם (“יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?”), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה “מצור” אומרת לכם משהו?
אחרי הפסקת צוק איתן, מה יבוא? התייחסות רצינית לדרום הארץ גם בעת רגיעה? פיתוח הנגב לטובת כל תושביו? פתרון שתי מדינות או מדינה אחת? כמובן שלא. מה שיבוא הוא סבבים נוספים של אלימות קטלנית. והאדמה. לה כבר נמאס. היא רוצה להקיא את כולנו
שליחת החשודים ברצח מוחמד אבו ח’דיר להסתכלות פסיכולוגית וקו הגנה של אי שפיות אינם מפתיעים. הם המשך ישיר של ההבחנה החדה בין “אנחנו” ו”הם”. “הם” ההומופובים ו”אנחנו”. מה אנחנו?
הגורם האמיתי להתלקחות הנוכחית הוא השתלטות הגורמים הקיצוניים הן בישראל והן בפלסטין על השיח ועל המעשה. ההיסטוריה העקובה מדם חוזרת על עצמה מדי שנה או שנתיים, ואין מנוס מפתרון מדיני
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
