רבות דובר בשבועיים האחרונים בקדושתה של ״הזכות להורות״, ומעט דובר על כך שמדובר בקיצור לביטוי המלא: “הזכות להורות בתנאים שלי, הזכות לקנות כל דבר בכסף, והזכות לנצל את גופה ונפשה של הזולת”. נעמית מור חיים צוללת לוויכוח הפונדקאות
הליכת ההכרה בכפרים הבדואים מהנגב ירושלים, המחאה הארצית על מחירי הדיור המאמירים, תביעת ערי הפיתוח לתיקון גבולות מוניציפאליים – כל אלה משרטטות דרך מאבק על צדק מרחבי את קואליציית השמאל החדש – העתידי
בבחירות האחרונות כבר לא היינו אזרחים שמצביעים אלא צרכנים שבוחרים בין חוויות רכישה של מותגים מתחרים. מותגים שאליהם נלווים ססמאות קליטות והם ריקים ממצע וחזון. האם זו הפוליטיקה שמגיעה לנו?
הנהלת כי”ל ביקשה להציג את הסכסוך עם עובדיה המפוטרים כעניין כלכלי גרידא, אולם לא היה לה סיכוי. מאבק העובדים עלה לכותרות בימים שלפני הבחירות, שכן המפעל משולב בפוליטיקה האזורית והארצית בקשר שאינו בר התרה. קצת היסטוריה
בניגוד לדעות שמאליות מתנשאות, הלאומנות של השכבות הנמוכות בישראל היא עמדה רציונאלית ולא מוסתת. אולם ללא ספק, הרצון בשוויון אוניברסאלי רוחש מתחת לפני השטח ואין לו עדיין ביטוי פוליטי ממשי
המל”טים מעל עזה, סחר בנשק למשטרים רצחניים, הדלת המסתובבת בין צה”ל לתעשיות הבטחוניות, יחסי התלות עם ארה”ב – פרויקט חדש מרכז את כל המידע על ממדי הענק של התעשייה הצבאית והייצוא הביטחוני של ישראל
במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, המדינה מעדיפה לתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק האוכלוסייה מתחיל מבפנים, מאיתנו – בנים ממשיכים, לא רק בקיבוצים!
האפיפיור פרנציסקוס, הראשון מהדרום הגלובלי ואחד מהלא אירופים הבודדים בהיסטוריה, בביקורת נוקבת על הדרת בני אדם, הערצת כסף, אי שוויון, פיננסיות יתר, פתרון בעיות באלימות, “חינוך” והאשמת עניים וקורא לכלכלה אחרת, אנושית יותר