“הבדואי לא יחיה על אדמתו ועם עדריו אלא יהיה לעירוני הבא הביתה אחרי הצהריים ונועל נעלי בית”. זהו ציטוט של משה דיין מ-63′. ולא הרבה השתנה מאז בניסיון להצדיק מדיניות אחת: כמה שיותר ערבים על כמה שפחות שטח, וכמה שפחות יהודים על כמה שיותר שטח
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
גם מי שסבור שפתרון שתי המדינות הוא פתרון צודק ומוסרי צריך להכיר בכך שהוא אינו פתרון אפשרי. אברהם פרנק, חבר מפלגת העבודה, מתפכח מחלום המדינה היהודית האקסקלוסיבית
הקייטנות הן רק הסימפטום. המחלה היא הצבירה האינסופית שאנו משועבדים לה. לתשומת ליבו של שי פירון ויאיר לפיד: אנחנו לא זקוקים לעוד שעות עבודה. ההפך. אנחנו זקוקים לעוד שעות פנאי להיות עם המשפחה
האם הילד שחולצתו מופשלת, עם כל משפחתו ושאר הבדואים המתנכלים האלה, נשים וטף וגברים, יודעים שבדיוק נפלה עטרת ראשנו שהם באים עכשיו? אולי זה מה שמעצבן את השוטרים, שהרי היינו ברגע כל כך יפה, מאחד ומפלג. על יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
