כך הפקירה ההסתדרות, צלע שלישית להון ולשלטון, את העובדים והעובדות – הן חבריה הוותיקים והן אלה שחצו את הקו הירוק או נחתו בנתב”ג. פרק שלישי בסדרת מאמרים מיוחדת על פירמידת השכר ושוק העבודה הישראלי
כששלי יחימוביץ’ מחבקת את מפעל ההתנחלויות, היא משרתת נאמנה את השמאל הציוני שעם שורותיו היא נמנית. אך הכשרת המתנחלים דווקא מדגישה את אשמתנו, האזרחים המשתפים פעולה עם עוולות מדינתנו
החידוש במחאה הנוכחית טמון בהתנערות מהפטיש הטריטוריאלי על ארץ ישראל, ובניסיון להחליפו בשיח אזרחי. ההתמקדות בזכות לחינוך, לדיור ולבריאות לא במהרה תישכח, גם בצל התחממות הגזרות
כשדפני ליף אומרת שאנחנו מדברים על בית וביבי על נדל”ן, כשמורים המתנגדים לרפורמה אומרים שחינוך זה לא עסק, כשרופאים קוראים להצלת הרפואה הציבורית – הם קוראים להוציא את השירותים הציבוריים מחוץ לתחום השיפוט של ההיגיון העסקי
שאלת ההפרדה המלאכותית שעשתה שלי יחימוביץ’ בין ה”חברתי” וה”מדיני” בראיון בעיתון “הארץ”, נוכחת במאבק מראשיתו ומתעצמת לאור ההסלמה בדרום: האם להרים דגל אחד או שניים, והאם אפשר בכלל להפריד?
הזמן במאהלים אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת. וזה הכרחי וחשוב – משום שלא האדם יוצר את המהפכה, אלא המהפכה יוצרת את האדם
את הדרישה לצדק חברתי, את המצוקות הממשיות של תושבי הארץ הזו ואת ההתעוררות המתחוללת עכשיו. דמוקרטיה חברתית החלה מתפתחת כאן הקיץ, ורעמי ההפצצות או פינוי האוהלים לא יוכלו לה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
