בשבחי ההמתנה

לא הקמתי אוהל במאהל של חיפה מול האודיטוריום, אך מראשיתו לפני כשלושה שבועות, אני שוהה שם כמה שעות כל יום עם בניי, משוטט בין האנשים היושבים על הספות בין האוהלים וסביב המעגלים השונים שדנים במצב החינוך בישראל, בתכנון ערים, ובארגון הפעילויות של היום. אני קורא על הלוחות ועל השלטים הארעיים את הסיסמאות והמודעות, מקשיב למה שאומרים ולא אומרים, מביט בצעירים שחוזרים מצעדת מחאה, במנהיגים שהולכים מעמדה לעמדה ומתכננים את הצעדים הבאים, משתתף במעגל הגדול ליד הסימנטק שמתכנס מדי לילה מהשעה 11 עד לשעה 1 או 2. יש יד מכוונת, אולי: בני, עינת, יונתן, מיכל, בוריס נראים כמנהלים את העסק, כיודעים לאן להוביל אותנו. כל יום הפגנות, דיונים, אורחים, מוזיקה, אוכל ושתייה בשפע.

המבקרים המזדמנים שואלים פעם אחר פעם לְמה אתם שואפים? מה אתם רוצים? איך תשיגו זאת? גם אצל יושבי המאהל הספקנות מתעוררת שוב ושוב: אנחנו מקווים שהמאבק יצליח, הם אומרים – תקווה שמאחוריה תהום של אי-ודאות. התנדנדות זו בין תחושה של יד מכוונת לבין תחושה של חוסר אונים מוצאת את ביטויה בסיסמאות ובשלטים. אחד מהם משך במיוחד את תשומת לבי: היד הנעלמה נתנה לי סטירה! ההפרטה משליכה את האזרח לתוך התוהו ובוהו של כוחות השוק, והמדינה, מדינת הרווחה, היא הדרך לעצור את הנפילה הזו לתהום ולהשליט סדר בכאוס, למצוא יד מכוונת, יד שתמשה אותנו מהמערבולת.

פנייה זו אל המדינה, דרישה זו להחזרת כוחה, מועלית בעידן שבו היא מתאפיינת בשילוב הולך ומתעצם של פעילותה הכלכלית-חברתית-תרבותית ברשתות גלובליות, שאינן כפופות לריבונות מדינית – מצב שיוצר אפקט של משילות שנובע מהשתתפות העובדים מתרחבת בתנאי הייצור, הארגון והתקשורת הגלובליים. כשהעם דורש צדק חברתי ברחובות, מתעוררת ביתר שאת השאלה של הכוח המדיני אל מול כוחות השוק. ריבונות מול משילות כלכלית סתמית. כך לפחות פני הדברים. העצמאות המחודשת של הספירה המדינית תתאפשר רק בזכות אירוע מהפכני מייסד, שבו בני אדם יתארגנו ויבחנו מחדש את כוחם המדיני. וזה מה שקורה היום במוקדים רבים בעולם וגם אצלנו.

ברצוני להסב את תשומת לבנו לפן אחר של המאבק, שנדמה לי שנשכח בסיקורים ובדיונים על האירועים של השבועות האחרונים: ההמתנה. הדימוי הרווח של השינוי או המהפכה שם דגש על האקטיביות של האדם שקם, מוחה ומשנה את הסדר הקיים. כנגד זאת, ברצוני להדגיש כי היציאה המהפכנית מן השגרה אינה מתאפיינת רק ואף לא בעיקר בהתעוררות, במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא דווקא בעמידה חולמת ומטושטשת אל מול המתרחש, בין שהוא כבר קרה (כמו סוף מדינת הרווחה) ובין שהוא עדיין נתון בשלבי ההתרחשות הסמויה (כמו הכוח המדיני החדש פרי תהליכי הגלובליזציה).

די לשהות קצת במאהלים כדי להיווכח שהזמן שם אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת, ובציפייה גוברת ומתעצמת לאירוע שטרם הוגדר. מי שנוכח בשיחות ובדיונים במעגלים שבין האוהלים מתרשם במהרה משורת המחסורים והכאבים שאנשים שונים פורשים. יש כאן לראשונה הערכה ציבורית של אובדן, כלומר התוודעות ראשונית לתהליך היסטורי דרך הענקת תשומת לב למה שהוא מבטל ודוחק אל מחוזות העבר (כמו המחירים הישנים, השירותים הציבוריים, הסולידריות וכו’). תמיד לקראת סוף פירוק הכאב הפרטי והמשותף במעגלים, עולה שאלת ההווה והעתיד שבדרך כלל נסובה סביב המוטיב של “החזרת מה שאבד לאזרחים בעזרת מדינת הרווחה, שצריכה להיות אמונה על הצדק החברתי”.

אינני מזלזל כלל בפתרון הזה, אם כי חשוב לי לציין כי הוא לא בדיוק משחרר אותנו משליטתו של השיח הכלכלי על הקיום ועל החברה שלנו (אנו עוברים מתפיסה כלכלית ניאו-ליברלית לתפיסה כלכלית ניאו-קיינסיאנית). מאחורי המוטיבים והסיסמאות הללו, מסתתרת השאלה: מהו האירוע שנושא את המחאות ואת המהפכות של החודשים האחרונים על גליו ולאן הוא מוביל אותנו? אני רואה ביציאה לאוהלים ובדיונים הציבוריים המתחדשים הרבה המתנה, הרבה זמן פנוי שבו אנחנו מתרשמים מהשינויים שעברו ושעוברים עלינו ושבו אנו מתחילים לצְפות באירוע שאט-אט הוציא אותנו מהשגרה, ומתחילים בו בזמן לצַׇפות לו על ידי ראשיתו של דיבור שבאופן הדרגתי וחלקי חושף את האירוע הצפוי והמיוחל הזה ומעביר אותו מן הנסתר אל הגלוי.

יתרה מזאת, בׇהמתנה המהפכנית שהיא ההתאספות והיציאה מן השגרה, מתגלים ההיבטים השונים של האירוע המהפכני האמיתי שמזמן כבר פועל ומעצב את המציאות. אולם ההתגלות הזו של האירוע המהפכני אינה ישירה, היא מתווכת. היא מתרחשת במצב שכיניתי קודם מצב של עמידה חולמת אל מול המציאות. החלום מסמן כאן מצד אחד את הגישה המתווכת שלנו לאירוע, גישה המעוותת אותו (הצְפייה) ומצד שני – את המצב המשוחרר שבו הדחפים שלנו ושל המציאות מצליחים לבוא לידי ביטוי (הציפייה). בהמתנה המהפכנית משתלבות זו בזו הצפייה באירוע המהפכני, בשינוי הריאלי, והציפייה שהיא הארטיקולציה, ההבעה של ממדי העומק של המציאות המשתנית דרך הדחפים והרצונות שלנו.

לא האדם יוצר את המהפכה, אלא המהפכה יוצרת את האדם, או יותר נכון מעמידה את האדם מחדש מול האפשרות להתוודע אל הקיום ההיסטורי שלו, ובכך לגלות את העתיד האפשרי שעדיין גלום במצב הקיים.

הכותב הוא מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת חיפה