רצח ג’וליאנו מר-חמיס הוא אבידה נוראה לכל מי שמאמין ש”שלום” ו”פיוס” אינם רק הסדרים דיפלומטיים אלא ביטויים להשלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, ולהשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו
גם דו”ח גולדסטון וגם “מאמר החרטה” שלו חיזקו את התפיסה לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות הסברה, ולא על גבעות עשרים דקות מתל אביב. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי לדעת: הכיבוש כולו הוא פשע
אם טורחים לקרוא ברצינות את מאמרו של השופט ריצ’רד גולדסטון ב”וושינגטון פוסט”, מבינים כי הוא רחוק מלהוות את אותה הכאה על חטא בה נהנית להתפלש ההסברה הישראלית. למעשה, הדברים הקשים שנמסרו על ידי ועדת האו”ם לא השתנו כלל
בלקסיקון הפוליטי הישראלי, למלה “הסתה” יש ריח פלסטיני-ערבי-מוסלמי בלבד. אז איך קוראים לזה שהעיתונים בישראל לא מפרסמים תיקון לידיעה על אונס קטין בידי 4 פלסטינים, שהתבררה כמפוברקת מן היסוד? דוגמה קטנה
ההסתדרות היא ארגון בלתי דמוקרטי בעליל, ובחירותיו של העומד בראשו מעידות על אופורטוניזם. מאבק העובדים הסוציאליים והאומץ שהפגינו במהלכו עשויים לסמן את תחילתו של מרד לדמוקרטיזציה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
