העלייה מתימן הוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כ”אירוע של הצלה פיזית וגאולה דתית ולאומית”. אבל מתברר שהאחראים למחדלים האיומים של מוות המוני, מחלות וקטסטרופה היגיינית במהלך המבצע הם גם בעלי הזכויות לקופירייטינג היצירתי. ביקורת ספרים
הריסות הבתים האלימות בשבועות האחרונים ביישוב הבדואי המוכר ביר הדאג’, חושפות את ההיגיון המנחה מאחורי מדיניות ההכרה בכפרים: במקום חלוקת משאבים הוגנת, תשתיות וזכויות, מדובר בניסיון לפיקוח וצמצום המרחב
השלטון במדינת ישראל בעצם מציע לשליטי ערב: אתם תהנו מן הרכוש היהודי ואנחנו מן הרכוש הפלסטיני, אבל בלי לחלק דבר לפליטים. דותן לשם על התביעה להכיר ביהודי ערב כפליטים, ומדוע היא מחייבת חלוקה מחדש של קרקעות והון
קריאות להגדיר את היהודים מארצות ערב כפליטים הושתקו בעבר על ידי ממשלות ישראל. שינוי המדיניות ונמרצותו של דני איילון קשורים להכרה החדשה יחסית, שישראל לא תוכל להתחמק עוד מאחריותה לנכבה. אבל כדאי למובילי הקמפיין ללמוד את ההיסטוריה של הרעיון המופרך
“על פי עדותם המילולית של הוריי בערבית, נמצאתי ביאזור. לפי השלט בעברית, נמצאתי באזור. כיצד אוכל ליישב את חוסר ההתאמה הזה? אחוזת חרדה הרהרה בת השמונה בשאלה בעודה משתוקקת לגלידה אמריקאית”. מתוך אחרית הדבר למדריך הסיורים הדו-לשוני במחוזות הנכבה “אומרים ישנה ארץ”
כשמדברים על הנכבה חושבים בדרך כלל על הכפרים ההרוסים, אולם מה עם מחיקתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת? אלי אמינוב על הרס הערים הפלסטיניות בידי הציונות, חלק ב’
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
