את הלגיטימציה ההולכת וגוברת לשנוא ערבים, שמתחילה בכנסת ובחוקיה, מתרגמים שחקני הכדורגל היהודים למכות. התקשורת קוראת לזה אלימות, ושוכחת להתייחס למי מכה ואת מי מכים
הגדרתו של הסופר גינטר גראס כאנטישמי מהווה הדגמה מצוינת למנגנונים הפרימיטיביים שמפעילה התעמולה הציונית, ולניסיון המתמשך להפוך את היהודים בכל העולם לבני ערובה ולמגן חי של ישראל
“פתאום את לבד. אין לך עם מי לדבר. כל היום את מסתכלת על הקירות”. הבית, שריד אחרון לחיים שוקקים, הוא מבצרה של הסבתא המתעקשת למלוך בו לבדה, בלי שירותים בתשלום, בלי לוחות זמנים, בלי פילנתרופיה, בלי טובות. נעמה גרשי על זיקנה בעידן ההתפוררות הקהילתית
סגן אלוף אייזנר ומקהלת המעודדים המצדיקה את מעשיו, האנסים מחוף בוגרשוב והקהל הדומם שצפה בפשע באור יום – כולם סמניה של חברה שמתפרקת מנכסיה המוסריים, שהסקסיזם והגזענות הם נר לרגליה. יעל בן יפת על אובדן הדרך של החברה בישראל
במאמרו “חורבן הנפש” משנת 34′ הצביע יחזקאל קויפמן על ההפנמה הנלהבת של ההשמצות האנטישמיות הפרועות ביותר, וביכה את השנאה העצמית הזו, של מייסדי הציונות ועמודי התווך שלה, אל היהודי וההיסטוריה שלו. עמוס נוי על מאמר שיש לקרוא גם היום
אנחנו מרבים להתלונן על כך ש”ישראל היום” הוא “ביביתון” – אבל מה עם העובדה החמורה לא פחות שהוא גורם לייבוש מוחלט של שוק העיתונות הישראלי, משורת הרווח ועד שורת התוכן? יונתן ברזילי ממפה את המגרש ומציע פתרון מעולם הכדורגל: פייר-פליי פיננסי
השר ישי מתעקש להתעלם ממציאות החיים בסודאן ובאריתריאה, ולטעון שצריך לכונן איתן יחסים דיפלומטיים (כבר יש) על מנת להחזיר אליהן את ה”מסתננים” תמורת תשלום. במקום להלך אימים על הפליטים ולקצור כותרות, יואיל השר למלא את תפקידו
מבנה הכוח המבוזר של המשטר הניאו-ליברלי דבק גם במבנה שיח ההתנגדות של המחאה, וכך היא לא הצליחה לייצר את “האחראי הגדול”. אריה קרמפף על הדומה והשונה בין הכוח של ההסתדרות לזה של הטייקונים, והקשר לקיץ האחרון
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
