טיפוח האנטישמיות
הקצף שניתז מפי מבקרי שירו של הסופר הגרמני חתן פרס נובל גינטר גראס, התמקד בעיקר באזהרתו התמימה למדי מפני הסכנות שמציב הנשק הגרעיני הישראלי (הקיים רק בעיתונים זרים) בפני העולם. על פי סערת הזעם שהציפה את העיתונות הציונית והפרו-ציונית בישראל ובעולם, השיר הביקורתי הרדוד קמעה הוא לא פחות ולא יותר מעלילת דם אנטישמית. אלה הם כמובן דברי הבל, אבל לא במקרה: האנטישמיות היא כיום יסוד מרכזי ואיתן באסטרטגיית ההפחדה הישראלית לצרכי פנים וחוץ גם יחד, המתוחזק על ידי מערכת תעמולתית אדירה.
לגופו של השיר: הליריקה שלו אולי צולעת במקצת, אך הערכתו המדינית צודקת ומוצדקת. רעיון “המכה המקדימה” שעלולה להנחית ישראל על איראן עולה בקנה אחד הן עם ההיסטוריה הישראלית ועם ההיסטריה שישראל מפמפמת ללא הרף כנגד איראן. גראס אולי לא קרא את המסמך הישראלי הרשמי שבו מתועדת בדייקנות האסטרטגיה המסוכנת של מדינתנו, אך קוראי עברית יכלו לקרוא את הפרטים בחוברת שכותרתה “העתיד האסטרטגי של ישראל”, ואשר הוגשה לראש הממשלה אריאל שרון בתחילת 2004. על המסמך חתומים ארבעה מומחים בכירים של המערכת הצבאית-בטחונית הישראלית ושני אקדמאים אמריקנים, ונקודת המוצא הגלויה שלהם היא כי לישראל מאגר נשק גרעיני. הצנזורה הצבאית לא הטילה איסור על ציטוט המסמך, וראובן פדהצור פרסם אותו ב”הארץ” ב-8 ביוני 2004.
המומחים האלה דנים במפורט במדיניות הגרעין הישראלית. הדו”ח שלהם מצביע על הצורך לפתח “יכולת מכה שנייה” גרעינית, ועל ה”הכרח” להקדים ולתקוף מדינות המפתחות נשק גרעיני. מלבד הצעה ל”מכות מנע” על אתרים ותשתיות המשמשים לפיתוח הנשק הגרעיני, ממליץ המסמך על חיסול פיסי של חלק מהאליטות של אותם משטרים באותן מדינות, ועל הריגתם של מדענים העובדים בתוכניות הגרעין שלהן.
על פי עיתוני חו”ל, ישראל כבר החלה ביישום חלק מתוכנית “העתיד האסטרטגי” נגד איראן. רצח מדעני גרעין איראנים, הקמת מערך ירי טילים המורכב בעיקרו מצוללות המסוגלות לשגר טילים גרעיניים ארוכי טווח מן האוקינוסים השונים וחבלות במתקנים צבאיים, כבר התרחשו. התוכנית להפצצת האתרים החשודים כמשמשים לפיתוח גרעיני נדונה בישראל בגלוי זה יותר משנה, ומנהיגי המדינה גייסו את השואה ואת אושוויץ כדי לשכנע את העולם שאיראן מסכנת את הסדר הפוליטי באזור ואת העולם כולו, למרות שאין לה אפילו פצצה גרעינית אחת.
עדיין לא קיימים סימנים לתוכניות לחיסול פיסי של חלק מהאליטה האיראנית. הכללת התוכנית הזאת ב”מסמך האסטרטגיה” מזכירה באופן מצמרר רעיונות שהוצאו לפועל על ידי הנאצים בארצות הכיבוש במזרח אירופה. רעיון זה לבדו מצדיק ומגבה את אזהרתו של גינטר גראס בדבר הסכנה הגרעינית הישראלית והצורך למנוע ממנה חימוש נוסף.
כאן עלי לעשות הפסקה קטנה לצורך גילוי נאות ווידוי אישי. אני הגעתי לגיל גיוס בערך בגיל שבו לבש מחבר “תוף הפח” את המדים הנאצים. התגייסתי כצבר ציוני, צייתן, שטוף מוח ונלהב ליחידת הצנחנים של צה”ל, אותה יחידה ששנתיים קודם ביצעה פשעי מלחמה נתעבים בקיביה וחצי שנה קודם לגיוסי השתתפה במלחמה הקולוניאלית נגד מצרים, שבמהלכה רצחו אנשיה גם 35 אזרחים מצריים שבויים, כדי לא לבזבז עליהם מזון, מים ושמירה.
עובדות אלה היו ידועות לכל ביחידה המובחרת, ואנשים אף התפארו בהן. כטירון לא זועזעתי כלל ממעשים אלה ודומים להם. חשתי כמי שנתמזל מזלו להתחבר לאליטה הלוחמת, אנשים נבחרים הפועלים למען מדינתנו, ושיקוליהם עומדים מעל שאלות של טוב ורע. אינני חושב שהייתי חכם יותר או טיפש יותר מגינתר גראס, שמניעיו בזמן גיוסו מן הסתם לא היו שונים ממניעי שלי. מה שבטוח, ההתפכחות שלי מהמדמנה הפטריוטית נמשכה שנים רבות יותר. מן הסתם משום שהמדינה שלי לא נכבשה, הובסה והושפלה כמו מולדתו של גראס.
האמת היא שבעיני, התובנות הפוליטיות העולות משירו המושמץ של גינתר גראס אינן מושלמות, משום שגראס בחר להתעלם כליל מהכיבוש הישראלי ומן העוול והדיכוי שנגרמים לתושבים תחת שלטון ישראל, אזרחים ותושבי האזורים הכבושים כאחד. אולם הגדרתו של הסופר כאנטישמי, שונא נצחי של היהדות והיהודים ומשתתף בעלילות דם בערב פסח רחמנא ליצלן מהווה הדגמה מצוינת למנגנונים הפרימיטיביים – היעילים להפליא בינתיים – שמפעילה התעמולה הציונית כנגד מבקרי הכיבוש וההתעמרות.
אסטרטגיית התעמולה הציונית בנויה על בלבול מכוון היטב וזיהוי שקרי לחלוטין של אנטישמיות עם אנטי-ציונות. ביסודה ההנחה הציונית השקרית כי מדינת ישראל מייצגת – פוליטית ומוסרית – את כל יהודי העולם. תפקידו המרכזי של השקר הזה לסייע בדחיית כל ביקורת על הפשעים והאלימות של המדינה הציונית, תוך שימוש בזכרון השואה. אך הוא משרת עוד שתי מטרות חשובות ביותר: האחת, הוא הופך את היהודים בכל העולם לבני ערובה ולמגן חי של המדיניות הציונית ה”מסתירים בגופם” את פשעי ישראל; השנייה, ההפחדות מפני האנטישמיות אמורות לערער את בטחונם העצמי של יהודים, ולהביא להגירתם לישראל.
הציונות שהתיימרה לפתור את “השאלה היהודית” יצרה בפלסטין ההיסטורית גיזרה חדשה ומוגדלת של השאלה היהודית. אם לא די בכך, היא הפכה את רעיון “ארץ המקלט ליהודים” על פיו. מפני שלא היהודים זקוקים כיום למקלט, אלא “המקלט” זקוק למתנחלים יהודים חדשים כדי לשמור על עליונות דמוגרפית. כך, יהודי העולם שאינם זקוקים ואינם מעוניינים להיות מוצלים על ידי הציונות, הופכים להיות שלא באשמתם, בני ערובה של ישראל וקורבנות אפשריים של מעשיה.
לא זו בלבד שהציונות אינה מעוניינת להיאבק באנטישמיות, אלא להיפך: יש לה אינטרס ברור בטיפוחה. הנחות היסוד של הציונות והאנטישמיות זהות. הרי מתחילתה אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים “גורם זר” בקרב האומות האירופיות, אומה זרה. קשה אולי להאמין, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין לפני השואה. לדוגמה, לוסיאן וולף, מנהיג יהודי בריטניה, אמר על רעיון זה ב-1920: “כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות”. ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות “יהודים לפלסטינה” ולא ניתן היה לנחש אם צוירו על ידי ציונים או בידי אנטישמים.
אבל יש גם סיבות פרקטיות לטיפוח האנטישמיות על ידי הציונות. שהרי מאבק מוצלח באנטישמיות ובגזענות היה מאפשר ליהודים להמשיך ולהיות אזרחים שווי זכויות בארצות שבהן הם נמצאים. אבל כאשר זה יקרה, ממה תתפרנס הציונות? לפני מספר שנים, כאשר חבר הכנסת אברהם בורג סיים את תפקידו כיושב ראש הסוכנות היהודית, הוא הסביר בגילוי לב כמה קשה לציונים לפעול במקום בו אין אנטישמיות פעילה: “הגויים האמריקנים פותחים את זרועותיהם ליהודים האמריקנים והתוצאה היא – נישואי תערובת!” במילון הציוני, נישואי תערובת מוגדרים כג’נוסייד! אכן בלי קצת אנטישמיות באמת קשה לציונות לשגשג.
ברור לחלוטין כי פגיעות רבות נגד יהודים בעולם מתרחשות משום שאלמנטים ריאקציוניים שונים אמצו את הגישה המזהה את היהודים עם ישראל. בורות ורדידות זו מסכנות כיום את יהודי העולם, יותר מכל גזענות לאומנית, באופן פיסי ממש. סכנה זו תלך ותגבר כל עוד לא יבדילו פעילים פוליטיים בין יהודים לציונים.



