היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
מדוע אלימות פלסטינית נתפסת כפחות לגיטימית מאלימות יהודית? ולמה אלימות פלסטינית מככבת כמאפיין תרבותי מובנה וזו היהודית – כנטע זר בתוך חברה מתורבתת? פאדי ח’ורי על אלימות ממוסדת והלגיטימציה של שימוש בכוח
קטע מתוך המסה – כְתּוּבה – המופיעה, לצד שבע סיפורי חיים אישיים נוספים של חוקרות מגדר בבר אילן, באסופה “בגוף ראשון” שהתקבלה לפרסום בהוצאת פרדס, ונמצאת כעת במסע גיוס המונים בהדסטארט
השחקנית אלמה דישי, שמככבת בקמפיין ההלבשה התחתונה של טריומף, היא “הקורבן” האחרון בדיון המנסה לקבוע מהי אשה בהתבסס על המראה והגוף שלה, וזה גם הרגע בו הוא מפסיק להיות ביקורתי
מה המחיר שנשים משלמות על סרט מיזוגני להחריד כמו “נעלמת” (Gone Girl), שמחזק את התפיסה לפיה הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות והיסטריות? חמוטל סונג על סרטו של דיוויד פינצ’ר, במאי עם אובססיה לאלימות נגד נשים
לראשונה, אחרי עשור של פעילות עקבית ושיטתית של מרכז אדוה, תקציב המדינה כולל ניצנים של ניתוח מגדרי של תקציבי משרדי הממשלה ויחידות הסמך, שמשמעו הכרה ממשלתית בכך שמדיניות התקציב אינה ניטראלית ויש לה השלכות ישירות על הפערים המגדריים
שנת 2014 החלה בתקיפה אכזרית של אישה טרנסג’נדרית, אולם לצד זאת נרשמו בה הישגים משמעותיים במאבק הציבורי והמשפטי המתמשך על זכויות. קטע מתוך דו”ח מצב זכויות האדם של האגודה לזכויות האזרח
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
