• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נעלמת: סרט שלא רואה נשים

מה המחיר שנשים משלמות על סרט מיזוגני להחריד כמו “נעלמת” (Gone Girl), שמחזק את התפיסה לפיה הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות והיסטריות? חמוטל סונג על סרטו של דיוויד פינצ’ר, במאי עם אובססיה לאלימות נגד נשים
חמוטל סונג

המאמר הבא, שעוסק בסרט “נעלמת” (Gone Girl), מכיל ספוילרים מפורטים. כוונתי היא לא לעודד צפייה בסרט, אלא לבצע קריאה ביקורתית בסרט שובר קופות. השאלה שלי היא, מה המחיר שנשים משלמות על סרט מהסוג הזה, והאם ראוי בכלל לייצר עלילה כל כך רוויה בשנאת נשים רק בשביל “טוויסט” קולנועי בסרט מתח? הסרט “נעלמת” הוא אחד הסרטים המיזוגניים ביותר שיצא לי לראות מזה הרבה זמן – וזה אומר הרבה, בהתחשב בכמויות הסקסיזם והאלימות המופנית כלפי נשים בקולנוע. חשוב לי מאוד להדגיש שהטקסט עלול לעורר טריגרים בנפגעות ונפגעי אלימות, אונס והתעללות. אין זו הכוונה שלי, ואם אתן/ם חוששות/ים מפני מצב כזה, אני ממליצה לא לקרוא אותו.

לפני שאדבר על הסרט, כמה מילים על יוצרו, דיוויד פינצ’ר. פינצ’ר התפרסם בעיקר בזכות שני סרטים שוברי קופות, שגרפו וממשיכים לגרוף (בהשאלות מספריות ובהזמנות לצפייה ישירה) מאות-מיליוני דולרים. הראשון הוא “שבעה חטאים”, שעסק ברוצח סדרתי (קווין ספייסי המוערך והכריזמטי) ובבלש המחפש אחריו באובססיביות. הסרט נועד להיות מה שמבקרי הקולנוע אוהבים לכנות “עוכר שלווה”, והוא עושה זאת בצורה מדויקת ומוצלחת מאוד באמצעות התמונות הקשות של קורבנות הרוצח הצדקן והאכזרי, שמטרתו להעניש “חוטאים” שונים על פי החטאים השונים שלהם (חטאים שמקורם בברית החדשה). כך למשל, אדם שסובל מאכילת יתר ובכך חוטא בחטא ה”גרגרנות” ירצח ע”י האבסה שגורמת לבטנו להתפוצץ, ודוגמנית שחטאה הוא “גאווה” זוכה להשחתת פניה, מה שמוביל להתאבדותה.

מעבר לאלימות הקשה בסרט, שבבירור מרתקת את פינצ’ר, ישנו אלמנט לא פחות חשוב שמעיד על היחס שלו לנשים כבר בשלב הזה. השחקנית גווינת’ פלטרו, אז בתחילת דרכה, מגלמת את טרייסי, אשתו של הבלש בעל הפתיל הקצר דיוויד מילס. טרייסי היא אשה תומכת ואוהבת, היא בת זוג נאמנה וחברת נפש, והיא גם, במונחים של בניית דמות – פלקט. שום דבר שהיא אומרת או עושה בסרט הינו בעל חשיבות, היא “העזר כנגדו” הקלאסית. היה אפשר לנשום לרווחה אם בכך היה מסתיים העניין (בסך הכל מדובר בתפקיד נשי די נפוץ בסרטי אקשן הוליוודיים). אבל בסוף הסרט מתגלה התפקיד האמיתי של טרייסי המתוקה, החיננית, העדינה – היא נועדה להיות ראש בקופסה. קורבן האלימות האולטימטיבי. הרצח של טרייסי הוא כמובן מניע חזק עבור הגיבור לקיים את החטא האחרון – חטא ה”זעם”. אבל איפה זה משאיר את טרייסי כאדם, כמישהי שיש לה תפקיד חוץ מלהניע עלילה גברית, שלא לומר מצ’ואיסטית, גם במחיר חייה. התשובה היא: לטרייסי אין תפקיד או מקום אחר.

הסרט שהפך את פינצ’ר לסופרסטאר בלתי מעורער הוא כמובן “מועדון קרב” (המבוסס על ספר בשם זה). רבות כבר נכתב על הסרט הזה, אך בהחלט ניתן לקבוע באופן גורף שהסרט עוסק בגבריות ובאופני הביטוי האלימים שלה. גיבור הסרט (המגולם ע”י אדוארד נורטון ולאורך הסרט אינו זוכה לשם) מתמודד עם מה שהוא חווה כחוסר גבריות הקיימת בו. הוא עושה זאת ע”י יצירת עולם מפוצל, בו אדם גברי ומושך הרבה יותר מכפי שהוא תופס את עצמו (בראד פיט כ”טיילר דרדן”) הופך לחברו הטוב ושותפו לפשע. מאחר ועלילת הסרט מוכרת לרבות/ים, רק אציין מספר נקודות. הסרט מעביר מסר ברור על פיו גבריות חייבת ללכת יד ביד עם אלימות ועם תעוזה. האשה היחידה בסרט היא בעצמה “גברית” יותר מהגיבור ובכך מחזקת אצלו את תחושת חוסר האונים והאפסיות, אך גם מושכת אותו מאותה סיבה ממש. הגיבור, בהזיה שייצר לעצמו כ”טיילר דרדן”, משחית את פניו של אחד ממשתתפי מועדון הקרב – משתתף בעל פנים יפות במיוחד. אולי הוא עושה את זה כי היופי שלו מערער על הגבריות שעומדות מאחורי הרעיון של מועדון הקרב (הוא יפה בצורה שיכולה להיתפס כ”נשית”), אולי מתוך קנאה. הסיבה לא לגמרי ברורה, אבל ברור שאין זה מקרי שזהו הגבר ש”דרדן” בוחר לפגוע בו כמעט עד מוות.

עד כאן לגבי האובססיה של פינצ’ר עם מוות, עם אלימות באופן כללי ועם אלימות כלפי נשים בפרט.

הסרט “נעלמת” מתחיל בייצוג מאוד ספציפי של נשים כבר בשמו: Gone Girl. בניגוד למה שעשוי להשתמע מהשם, לא מדובר בהיעלמות של ילדה או נערה. הנעלמת היא אשה באמצע שנות השלושים לחייה – אבל היי, נשים הן תמיד “בנות” נכון? הפנייה הרדוקטיבית של גברים לנשים בוגרות כ”בנות” היא כל כך מוטמעת ומקובלת, שקשה להסביר כמה סקסיסטית ומבזה היא יכולה להיות. אבל זו הבעיה הקטנה ביותר בסרט “נעלמת”.

עלילת הסרט מתחילה במישור אחד, ובשלב מסוים עוברת להצגת שתי עלילות מקבילות. בן אפלק מגלם גבר בשם ניק דאן. ניק אינו דמות אהובה או מעוררת אמפתיה, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שניק הוא קורבן לעלילת שווא. אשתו האהובה והמקסימה איימי (רוזמונד פייק), שהייתה כוכבת ספרי ילדים בצעירותה, נעלמת, וכמובן שניק מואשם בהיעלמות שלה. ניק מכחיש כל קשר להיעלמות, וכבר מתחילת הסרט ברור לנו כצופים שהוא באמת לא עשה את מה שמייחסים לו (כלומר, רצח אותה). במהלך החלק הראשון של הסרט אנחנו זוכים להכיר את הזוגיות של ניק ואיימי דרך יומן שאיימי כתבה לאורך שנים. אנחנו לומדים על ההתאהבות הקסומה שלהם בניו יורק הרומנטית, על האהבה המיוחדת שלהם, על המעבר הכפוי שלהם לעיר משעממת במרכז ארצות הברית בשל מחלתה של אמא של ניק. שם מתחיל הסיפור להשתנות. במקביל לחקירת ההיעלמות, שמובילה בכל דרך אפשרית לאשמתו של ניק, אנחנו מגלים באמצעות יומנה של איימי שהיחסים הנפלאים השתנו. ניק נעשה אלים מילולית וגם פיזית, הוא בז לה ולא מתייחס אליה, ובשלב מסוים היא מתחילה לתאר חשש לחייה. המשטרה אפילו מגלה שניסתה לרכוש אקדח, וכשהיומן מתגלה חצי שרוף, כאילו מישהו ניסה להשמיד אותו, כבר ברור לגמרי שניק הוא גבר אלים ורצחני. בנוסף, אנחנו גם עדים לכך שניק מנהל רומן עם סטודנטית שלו, מה שכמובן מחזק את היותו גבר רע, חסר התחשבות, ובעיקר – עם אינטרס חזק “להעלים” את איימי.

כאן מופיע הטוויסט המפתיע בעלילה. במסגרת מאמציו להוכיח את חפותו, חוזר ניק לשני גברים מעברה של איימי. הראשון הוא גבר אותו האשימה איימי שבע שנים קודם לכן באונס ברוטאלי. הגבר הזה, שהיה בן זוגה של איימי, מספר לניק איך, ממש כמו במקרה שלו, איימי ניסתה לשנות אותו כל הזמן כדי שיהיה מושא הפנטזיה שלה. הוא מסביר לניק שכשהתחיל להרגיש לחץ מהקשר הזה ביקש מעט מרחב. בתגובה הגיעה איימי לבית שלו וייצרה סיטואציה של סקס אלים, שיכלול סימני קשירות וחבלות, ואז הגישה נגדו תלונה במשטרה על אונס.

אז מה הביג דיל? נשים משקרות לגבי תקיפה מינית – זה קורה כל הזמן, לא? כדי לסבר את האוזן, ההערכה של משטרת ישראל היא שרק 1-3% מתוך התלונות על אלימות כלפי נשים הן תלונות שווא. כלומר, התקשורת (ובתוכה הקולנוע) מייצרות מצג שווא של תופעה נפוצה כביכול, שנובעת מנקמנות, רוע, או סתם שנאת גברים. האם גם הסרט “נעלמת” מציג את הקו הזה? בואו נמשיך לבדוק. הגבר השני שאיתו נפגש ניק הוא גבר שאיימי הייתה איתו בקשר של כשנתיים בתקופת התיכון, וכשעזבה אותו לא הניח לה, ואף ניסה להתאבד במיטה שלה. אבל שימו לב: הסיפור הזה מגיע אחרי ששמענו את הסיפור הראשון. יכול להיות שאיימי היא אישה רעה ש”משגעת” גברים בכוונה? הבחור מהתיכון לא מוכן לדבר עם ניק, ולכן השאלה הזאת נשארת פתוחה בשלב הזה.

ואז מגיעה ההפתעה הגדולה: הצופה מגלה שאיימי זייפה את היומן כולו במשך שנה וחצי, אחרי שגילתה שניק בוגד בה. כלומר, חלקים רבים ממנו אמיתיים – האופן בו הכירו ותחילת מערכת היחסים ביניהם, ההתרחקות והעוינות שהתפתחה בעקבות האכזבה של איימי מכך שניק אינו הגבר שניסתה “לייצר” (משהו שכאמור כבר עשתה בעבר), והזעם של איימי על הבגידה של ניק. כאן העלילה מתפצלת לשתיים, ואנחנו רואים את איימי במסע הבריחה שלה, תוך שהיא מתארת שלב אחרי שלב כיצד תכננה במשך שנה וחצי את הנקמה שלה בניק, שכללה אינספור ראיות מפלילות: זיוף היומן ושריפתו, הניסיון הפיקטיבי לקנות אקדח, התחברות עם מי שהיא מכנה “האהבלה השכונתית” (כלומר, אשה פשוטה ותמימה, נשואה ואם לילדים, שתאמין לכל מה שתספר לה על הפחדים שלה מהאלימות של ניק – כי השנאה והבוז של איימי המרושעת לא נעצרת בגברים), ועוד ועוד. במקביל לסיפור החקירה שסובב סביב ניק, אנחנו זוכים לראות את איימי משנה את המראה שלה, תוך שהיא מנהלת “לוח אירועים”, בו היא כותבת איזו אופציה תעמוד בפניה בהתאם להשתלשלות החקירה. אחת האופציות, אגב, היא התאבדות: במיזורי, המדינה בה ניק כפה עליה לחיות, קיים עונש מוות, אבל הוא יכול להיות מוחל רק במקרה של מציאת גופה. איימי רעת הלב מוכנה למות בשביל המטרה שלה – נקמה אולטימטיבית בגבר שאכזב אותה.

אז מה היה לנו עד עכשיו? סיפור שמתאר מצב בו אשה משקרת לא רק לגבי האלימות שחוותה, אלא גם לגבי הרצח שלה עצמה. כבר אמרנו שנשים משקרות כל הזמן לגבי גברים, לא?

למרבה הצער, עדיין לא הגענו לשיאו של הרעיון שנשים מגישות תלונות שווא ומשקרות. בשלב מסוים איימי נשדדת, ומכיוון שהיא נותרת ללא אופציה כלכלית שתאפשר לה להמשיך בתוכנית שלה, היא עושה את מה שהיא הכי טובה בו – מתקשרת לגבר כדי לנצל אותו בהמשך מסע הנקמה שלה. באופן מפתיע הגבר הוא אותו הבחור מהתיכון, זה ששברה את לבו עד שרצה למות. איימי היא כל כך מושכת ומפתה, ואהוב הילדות מופיע ללא היסוס ומבטיח לה עזרה והגנה מוחלטת. הוא לוקח אותה לבית הנופש שלו, שם הוא מרעיף עליה חום, ומרגיע אותה בהבטחה שהכול יהיה בסדר עכשיו. אבל מהר מאוד מתגלה שאיימי הכניסה את עצמה למלכודת. בסיור בבית מראה לה החבר לשעבר שכל פינה בבית מצולמת, ואין לה ממה לחשוש – אף אחד לא יוכל לחדור לשם ולפגוע בה – היא תמיד תהיה תחת פיקוח. מובן שאיימי מבינה שהכניסה את עצמה לכלוב של זהב – היא עצמה תהיה תחת פיקוח תמידי. ההבנה הזאת, בנוסף להבנה שלבחור יש פנטזיה רומנטית הזויה לגבי איימי, מתחזקת כשהוא אומר לה: “חיכיתי לרגע הזה עשרים שנה. ידעתי שתחזרי אלי”. אוי. איימי בבעיה, והיא צריכה לפתור אותה.

במשך כמה ימים, עדיין במקביל לעלילת החקירה של היעלמותה, משתפת איימי פעולה עם הפנטזיה של “הבחור המטורף”. כמובן שבמקביל היא מפתחת רעיון משלה כיצד לצאת מהתסבוכת אליה נכנסה. בשלב מסוים, כשהיא מעניקה ל”מאהב” שלה נשיקת פרידה לפני שהוא יוצא לעבודה, היא נושכת לו את השפה כך שתדמם. אחרי שהוא הולך היא לוקחת יין אדום ומורחת אותו בין הירכיים, ואז הולכת לנקודה בבית בה היא יודעת שיש מצלמה, מתיישבת ומזייפת בכי קשה. הסצינה הבאה היא הקשה ביותר בסרט, ומאוד טריגרית. מי שאינה/ו מסוגלת לקרוא תיאורים של אלימות מינית בוטה וגרימת נזק עצמי, יכולה לדלג עליה:

איימי נכנסת לאמבטיה עם בקבוק של יין ומחדירה אותו שוב ושוב בעצמה לתוך הגוף שלה כדי לייצר פגיעה באיבר המין שלה (מה שיתאים להמשך התוכנית). ואני שואלת ברצינות: עד כמה יכול להיות חולני המוח של האישה שכתבה את הספר, ושל הגבר שיצר את הסרט, כדי שיוכלו לדמיין שאשה תפגע בעצמה, בגוף שלה, בצורה כל כך קשה, רק כדי להצליח במזימה שלה נגד גבר, או כמה גברים? אין ספק שהשאלה כמה טריגרית סצינה כזאת תהיה לקורבנות של אונס מהסוג הזה (שלמרבה העצב מתרחש כל הזמן) בכלל לא עברה במוחם של היוצרים.

החבר/שובה של איימי חוזר הביתה. ואז, ממש כמו שתיאר הבחור שהאשימה בעבר באונס, איימי מכתיבה מין אלים שכולל קריעת בגדים שלה ושלו, ואז, במהלך הסקס היא שולפת סכין יפנית שהסתירה ומשספת את הגרון שלו.

ועכשיו – העלילות מתאחדות. איימי ספוגת הדם חוזרת הביתה, שם נמצאים כל כלי התקשורת האורבים לניק יומם וליל. היא נופלת שבורה ומרוסקת לזרועותיו של בעלה, ומספרת על ההתעללות הקשה שעברה ע”י החוטף שלה במהלך השבועות בהם נעלמה. ניק יודע בשלב זה כמעט את כל מה שיש לדעת על התוכנית המקורית של איימי – אבל אין לו ברירה אלא לשתף פעולה לעיני המצלמות – הוא הרי לא יהדוף מעליו אשה שותתת דם, שעברה זוועות בלתי נתפסות, ושהופעתה המחודשת מזכה אותו מכל אשמה.

בסיום הסרט, איימי מודיעה לניק שבכוונתה לכפות עליו הישארות בזוגיות, ושהתפקיד שלו מעכשיו הוא להעמיד פנים שהוא הבעל התומך והאוהב של הקורבן האומלל שהיא. היא מגדילה לעשות ואף גונבת לו זרע (עוד מיתוס אהוב ושקרי לגבי נשים שמנצלות גברים ללא ידיעתם והסכמתם). כמובן שהם לא מקיימים יחסי מין בשלב זה, מה שאומר שהיא אורבת לו כשהוא מאונן ולאחר מכן משתמשת בזרע. כשאיימי מספרת לניק שהיא בהיריון, היא מבהירה לו שאפילו לא תצטרך לשכנע את הילד לשנוא אותו אם לא ישאר – איזה גבר עוזב אישה שעברה את מה שאיימי עברה, ושנושאת את הילד שלו ברחמה? ניק מובס. איימי הרעה שוב מנצחת. הסוף.

אפשר לטעון שמדובר בסרט מתח עם טוויסטים שלא מנסים לשקף את המציאות, שאיימי היא דמות קיצונית שלא מייצגת נשים. כותבת הספר והתסריט אפילו טוענת שמדובר בסרט פמיניסטי, כי היי, אנחנו הפמיניסטיות עושות את “הקטע הזה” של “גירל-פאוור” כבר מספיק זמן, והגענו למקום נפלא בו אשה יכולה להיות כל מה שתרצה – אפילו רוצחת פסיכופתית. אבל כל הטיעונים הללו שקריים. המדיה טורחת לחזק דעה שהיא ממילא מאוד רווחת – נשים הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות, מגזימות, היסטריות. הן מעלילות עלילות שווא על גברים כל הזמן מתוך יצר נקמנות או קנאה. על פי התפיסה הרווחת אצל רבים, איימי היא הפוטנציאל הגלום בכל אשה.

ולסיום, קצת סטטיסטיקה: בסוף השבוע הראשון על האקרנים, 3 באוקטובר, גרף הסרט כמעט 38 מיליון דולר. אפשר להגיד שזה צפוי – פינצ’ר הוא במאי מוערך ונערץ, וסביר להניח שרבים הלכו לראות את הסרט רק בגלל שזה “החדש של…”. אבל כנראה שהקהל והביקורות אהדו אותו, כי נכון ל-12 באוקטובר הסרט כבר עשה כמעט 150 מיליון דולר. וכך, המסר המיזוגני והאלים כלפי נשים הופץ בין מיליוני אנשים (הסטטיסטיקה מתייחסת רק לארה”ב, כמובן שהיתה לסרט הצלחה בינלאומית גבוהה מאוד). והחלק האיום ביותר בסיפור הזה הוא, שהכל כאילו מתחת לפני השטח, שלכאורה אין פה כוונת מכוון, שמדובר בעוד סיפור מתח כתוב היטב. ואנחנו קונות וקונים את השקר הזה פעם אחר פעם, מבלי להבין את ההשלכות שיש לסרטים וספרים מהסוג הזה על השנאה והאלימות המאוד קשות שקיימות גם כך כלפי נשים במערב, במזרח, ובכל מקום תחת השמש.

כנראה שיעניין אותך גם: