עתירה מזרחית: חוק הלאום פוגע בנו

ביומה הראשון של שנת 2019, הוגשה עתירה מזרחית נגד חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (בג"צ 4/19 מיכאל נ' הכנסת). העתירה נכתבה על ידי עו"ד נטע עמר-שיף בשם יותר מחמישים מזרחיות ומזרחים יוצאי ארצות ערב והאסלאם.

"חוק הלאום היהודי, הורדת מעמדה של השפה הערבית במסגרתו, וכן הראייה הדיכוטומית שהוא יוצר, כאילו העברית היא השפה היהודית הלגיטימית היחידה של הלאום היהודי, חותרים תחת המורשת של יהודי העולם הערבי, ותחת מגמות תרבותיות עכשוויות בחברה הישראלית והרנסאנס המזרחי שבתוכה, ומשיבות אותנו לשיח של הפרדה, גבולות, כור היתוך נוקשה, והירארכיה תרבותית המבזה ומנמיכה את הקהילות היהודיות המזרחיות ומפלה אותם לרעה לעומת קהילות יהודיות מארצות לא ערביות", כותבים העותרים.

"לדעתנו יש לעודד ולטפח את הקשר היהודי ההיסטורי עם הלשון הערבית. חובה עלינו להשקיע רבות בלימוד השפה הערבית בבתי-הספר העבריים בארץ, להעמיק במחקרה ושימורה באקדמיה ובמוסדות מחקר שונים, ולתרגם יצירות ממנה ואליה. אל לנו לפגוע בקשר זה, במיוחד לאור הפגיעה החמורה בו בעבר, החשיבות ההיסטורית שלו בהווה והחשיבות בעתיד של חידושו. המורשת היהודית היא מורשת רב-לשונית, ורוב הקהילות היהודיות היו רב-לשוניות, ואין לצמצם את המורשת היהודית ללשון אחת, העברית, חשובה ככל שתהיה".

בחרנו להביא כאן מאמר שכתבה שירה אוחיון בנושא "יהודי ארצות ערב ומעמד השפה הערבית", אשר חלקים מתוכו שובצו בתוך העתירה. (לקריאת העתירה במלואה – לחצו כאן).

*

יהודי ארצות ערב ומעמד השפה הערבית

מאת: שירה אוחיון

ערבית אינה רק שפת האם של תושבי ישראל הערבים והדרוזים, אלא גם של רוב תושבי ישראל היהודים שמוצאם בארצות ערב. כלומר, זוהי שפת ההורים והסבים של למעלה ממחצית אזרחי ישראל. כידוע, שפה איננה רק אמצעי תקשורת. היא גם צורת חשיבה. במאמר "לשונות היהודים – גשר וגדר" מצטט החוקר אהרן ממן את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: "גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי" ומציין כי ידיעה של שפת הקבוצה ושליטה בה היא עדות להשתייכותו הקבוצתית של אדם. לדבריו, "שפה הנה מגדיר זהות ראשון במעלה". לכן, יש לראות בשפה הערבית מרכיב בסיסי בזהותם המזרחית של היהודים יוצאי ארצות ערב. פגיעה במעמדה וסימונה כשפה נחותה כמוה כפגיעה במעמד יהודים אלו וסימונם כנחותים.

יתרה מכך, פגיעה במעמד השפה הערבית פירושה פגיעה במעמד השפה העברית והיהדות ובהבנת שורשיהן. המפגש בין לשונות היהודים לשפה הערבית כתוצאה מכיבושי האסלאם, השפיע בצורה מכרעת על התפתחות הלשון העברית ותחייתה ועל השירה העברית, וכפועל יוצא על הזהות היהודית ועל יחסה לדתות וללשונות אחרות.

שפת התקשורת של יהודי ארצות ערב

את העולם הערבי מאפיינת תופעה של דיגלוסיה: דו-לשוניות. השפה הערבית הספרותית היא השורש לכל השפות הערביות המדוברות בארצות אלו: תימנית, מרוקאית, עיראקית, מצרית, סורית, לבנונית, תוניסאית, אלג'יראית, טריפוליטאית ועוד. גם בקרב היהודים התקיימה דיגלוסיה מעין זו, כשלצד השימוש היומיומי בערבית כשפה מדוברת התפתח סוג נוסף של שפה כתובה: הערבית-היהודית.

זו שימשה כשפת תקשורת שבאמצעותה היה יכול יהודי מבבל להתכתב או לשוחח עם יהודי מספרד, מתימן, מצרים או כל מקום אחר במרחב הזה. לשפה זו היו מאפיינים ייחודיים השונים מהערבית הספרותית המוסלמית. זוהי שפה ערבית הכתובה באותיות עבריות, משובצת במילים ובביטויים עבריים, שמקורם בלשון הקודש המקראית או בתרבות היהודית. כמו כן, היא כוללת מעתקים סמנטיים (שינוי משמעות של מילים בערבית), או תרגומי שאילה מעברית של מילים וביטויים, שלא נמצאו לפני כן בערבית. כלומר זהו מעין "גיור" של השפה הערבית.

ספרים ויצירות רבות של גדולי היהדות, כל תכתובת השו"ת (שאלות ותשובות), מכתבים, איגרות, מסמכים וחוזים, פנקסי הקהילות שניהלו רבנים בקהילות ישראל ברחבי ארצות ערב, ואפילו שירי חול, נכתבו כולם בשפה ערבית-יהודית זו. ללא קריאה והבנה של טקסטים אלו, שרבים מהם נשמרו בגניזה הקהירית, לא הייתה מתרחשת קפיצת המדרגה במחקר יהדות האסלאם ובחקר המזרח התיכון בכלל. הבנת טקסטים אלו ותרגומם מצריכה ידע רב בערבית ספרותית ובניבי הערבית המדוברת, אך גם דורשות ידע רב בעברית, בספרי המקרא והקודש ובהוויה היהודית. ולכן יש ערך רב ללימוד השפה הערבית בקרב תלמידים יהודים, על מנת שיהוו עתודת מחקר להררי חומרים מיותמים פרי יצירתם של יהודי ארצות ערב, שהובאו לארץ או עדיין בחו"ל, ואשר יד חוקר טרם נגעה בם.

שפת מחקר ההיסטוריה והיצירה הרוחנית-דתית

בעקבות המפגש עם השפה והתרבות הערבית כתוצאה מכיבושי האסלאם בימי הביניים, עולם תרבותי חדש נוצר בקרב היהודים. ידיעת הערבית חשפה בפני יהודי המזרח תחומי דעת נוספים שלא היו ידועים ליהודים לפני כן: מדע, רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה ועוד. אלו התבססו בין היתר, על חוכמת יוון ותרגום כתביהם לערבית. למפגש זה הייתה השפעה מכרעת על ארון הספרים היהודי. בעוד שהשימוש בשפה היוונית והרומית נתפס כשלילי מרגע שהפכו ללשונותיה של הכנסייה הנוצרית, יחס ההלכה לשפה הערבית, לשון הקודש של האסלאם, היה חיובי באופן כללי. גם היחס לדת האסלאם היה מתון ולהבדיל מהנצרות היא לא נתפסה כ"עבודה זרה" (למשל לפי הלכות שפסק הרמב"ם בעניין שמן נסך ועניינים אחרים).

חיבורים עיוניים יהודים רבים של הגאונים וגדולי חכמי היהדות נכתבו בלשון הערבית. לא ניתן להבין לעומק ולפרש את יצירותיהם ומשנתם של ר' סעדיה גאון או של הרמב"ם, למשל, מבלי ידיעת השפה הערבית הספרותית על בוריה וללא היכרות מעמיקה עם תרבות הערבים והאסלאם. אביא מספר דוגמאות בולטות לכך: רב סעדיה הגאון מבבל כתב את חיבוריו "כתאב אלאימאנאת ואלאעתקאדאת" ("ספר האמונות והדעות"), ו"כותוב אללוע'ה" (ספרי הלשון, ובעברית: "ספר צחות הלשון") בערבית, וכמובן, מפעלי התרגום שלו לתנ"ך בערבית שנועדו להקל על היהודים שלא שלטו בלשון הקודש.

משורר תור הזהב בספרד משה אבן עזרא שחיבר בערבית את "כתאב אלמוחאצ'רה ואלמוד'אכרה" ("ספר העיונים והדיונים") כתב על הערצתו ללשון הערבית. משורר ספרד העברי הדגול, ר' יהודה הלוי שכתב את "כיתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (ספר הטענה והראייה על אודות הדת המושפלת) המכונה בפינו "ספר הכוזרי" בערבית. וכמובן, הרמב"ם שכתב את יצירתו הפילוסופית הגדולה ואולי החשובה ביותר ביהדות "מורה נבוכים" בערבית תחת השם "דלאדלאת אלחאא'רין", וכתב את מרבית אגרותיו לאחיו היהודים בתימן ובמגרב (איגרת תימן ואיגרת השמד) בשפה הערבית. את האיגרות שהיו מיועדות ליהודים שלא דיברו את השפה הערבית כתב בעברית ואת יצירתו ההלכתית הגדולה, "משנה תורה", גם כתב בעברית.

למעשה, הערבית הפכה ללשון המדע והמחקר בספרות ההלכה של היהודים, ורק לאחר מכן תורגמו הספרים לעברית. היהודים כתבו את יצירותיהם המדעיות לא רק בלשון הערבית, אלא גם הצורה, הסגנון הדגם ומסגרת הדיון העיוני נכתבו במתכונת היצירות הערביות של ספרות המדע בימי הביניים. נראה כי כן, שהעברית והערבית התקיימו זו לצד זו כשפות וכזהויות משלימות ולא סותרות גם אצל גדולי התורה וחכמיה ומי שנודעו בדבקותם הגדולה בתורה שבכתב ובעל פה ובנאמנותם למסורת היהודית.

השפעת הערבית על תחיית הלשון, השירה, הפיוט והמוזיקה

המפגש בין הלשון העברית והלשון הערבית הביא גם להתקדמות עצומה בחקר הלשון העברית והיה המנוע לתחיית השפה העברית וליצירת המילונים העבריים הראשונים. היהודים למדו מן הערבים להעמיד במרכז עיונם את לשון כתבי הקודש, ולהקדיש עיונים ומחקרים ללשון התנ"ך. הם כתבו ספרי דקדוק לפי מתכונת ספרי הדקדוק של הערבים. תופעות תחביריות או לשוניות כמו דיפטונג וכו' מתבהרות בקלות כאשר מבינים את השפה והתחביר הערבי. בנוסף, מילים רבות שנמצאות בשימוש יומיומי כל כך טבעי בשפה העברית, מקורן בשפה הערבית: היולי, אקלים, אופק, קוטב, הנדסה, מרכז, תאריך, לחן, עילה, חוקן ועוד – כל אלו נשאלו מהשפה הערבית. גם משמעויות וצורות לשוניות של מילים נשאלו מערבית, לדוגמא: מהות, זהות ואיכות.

העיון בלשון והניתוח המעמיק של דקדוק העברית ואוצר המילים שלה קידם את פרשנות המקרא על פי כללים שיטתיים והביא גם לפיתוח מדע חדש: השוואת הלשונות, שהועיל אף הוא לפרשנות המקרא וגם היווה יסוד לבלשנות השמית המודרנית.

כל אלו בתורם, השפיעו השפעה מכרעת על לשון השירה העברית ועל פריחתה בספרד של ימי הביניים. כללי צחות הלשון, שעלו מן העיון הלשוני החדש של אישים כמו ר' סעדיה גאון, שהעמיד את לשון המקרא כמופת וכתב את "האגרון" (מעין מילון למשוררים), או ממפעלו של מנחם בן סרוק שכתב את "מחברת מנחם" (המילון העברי-עברי הראשון), או ממפעלי התרגום של משפחת אבן תיבון, השפיעו השפעה מכרעת על לשון השירה העברית ועל לשון הפרוזה.

המשוררים העבריים בספרד כתבו בהדרכתם של מדקדקים ופואטיקנים את התקנים הלשוניים לכתיבת שירה עברית: לשון צחות המיוסדת בטהרתה על לשון המקרא בטהרתה, ולא כפי שהיה נהוג לכתוב לפני כן בתצורה חופשית ובלתי מוגבלת מבית מדרשם של פייטני ארץ ישראל ובבל. הפרוזה העברית (סיפורת וספרות מדעית) לעומת זאת, נכתבה בערבית-יהודית, משום שהעברית מאז המאה השנייה לספירה לא שימשה כלשון-אם ולא התפתחה התפתחות טבעית כדי למלא את כל צרכי הפרוזה.

בספרד המוסלמית התפתחה אם כן שירה עברית מפוארת ומשוכללת שנוצרה בשפה העברית, יחד עם זאת קיים דמיון רב לשירה הערבית הן בתפיסת מהות השירה ואופן הערכת שירה טובה והן במישור הצורני והתוכני. ניתן אפילו לומר שכל שירת תור הזהב של בספרד בימי הביניים מבוססת על תצורת השירה הערבית הקלאסית ועל משקליה. סגנונות שירת החול העברית נלקחו משירת הע'זל (שירת החשק והאהבים), ושירת הגן והיין ושירי הלעג התוכחה והתשבוחות נלקחו אף הם מהמשוררים המוסלמים, על אף שהמשוררים העבריים הקפידו על שפה עברית מקראית צחה ושאבו את עולם הדימויים והמטאפורות שלהם מהמקרא. בנוסף, התפתחו השירה העברית והערבית באופן דומה: הן קלטו לתוכן בהדרגה את "שירת האזור" ('מוואשאחאת'), שירת חשק, שהיתה מבוססת על יסודות עממיים. מקורו של 'שיר האזור' (המוואשח) בשירה העממית בספרד המוסלמית. הוא היה מלווה במנגינה עממית מסולסלת, והושר על ידי זמר שאליו הצטרף הקהל בשירה. שירה עממית זו התפתחה מחוץ לתרבות החצרונית והדתית בכיכרות הערים ובמסבאות, אך בהדרגה חלחלה גם לשירה הרשמית עד שתפסה מקום של כבוד, וזכתה לפופולריות רבה גם בארמונות הח'ליף ובקרב בני האצולה.

חשוב להבין שגם בשירה העברית הקלאסית, דוגמת זו של ר' יהודה הלוי, למשל, שולבה בסוף כל 'שיר אזור' הח'ארג'ה – סיומת בערבית, שכללה את אותם פסוקי שירה עממית עליהם נבנה השיר. הח'ארג'ה נכתבה בשפה הערבית. הנה כי כן לא ניתן לפרש שירה עברית זו בלי הבנת יסודותיה העממיים בשפה הערבית.

ערבית היא גם שפת המוזיקה והזמר של יהודי ארצות ערב. כל מוזיקת ה׳אלה׳ – המוזיקה האנדלוסית הקלאסית ששרו וניגנו היהודים במרוקו (וגם בגרסאותיה הדומות באלג'יריה ותוניסיה) ואשר זוכה לפריחה גדולה בישראל כיום, נכתבה במקור בערבית קלאסית ספרותית כשירת אזור (מוואשחאת). על הלחנים של שירה זו הרכיבו היהודים שירים ופיוטים בעברית. כך למשל, מרבית הפיוטים העבריים דוגמת "שירת הבקשות" של יהודי מרוקו הורכבו על הלחן הערבי של שירת ה'אלה' האנדלוסית, ומאוחר יותר על לחנים ערבים עממיים שהיו פופולריים בארצות ערב וצפון אפריקה.

יתרה מכך, הפיוטים רובם ככולם, נכתבו על פי משקלי המוזיקה והשירה הערבית. הפייטן היהודי ניסה לשמור על המצלול של השיר הערבי המקורי, וזהו למעשה סוד קסמו של הפיוט העברי. כך לדוגמא, אשר מזרחי, הפייטן היהודי התוניסאי הדגול וממייסדי המוזיקה התוניסאית העממית, שהיה יליד ירושלים, כתב את הפיוטים המפורסמים שלו: "למולדת שובי רוני" (לאמוני אללי ע'ארו מני- לחן תוניסאי), יפרח וירבה ("יפרח יא אלבי" – שירה של אום כלת'ום), ואת כל שאר פיוטיו תוך הקפדה על המצלול הערבי המונח בבסיס הפיוט. חלק מהפיוטים נכתבו בשיטת ה"מטרוז" – עברית משובצת בערבית כמעשה רקמה מתוחכם. כך שירתו הדגולה של רבי שלום שבזי מתימן או פיוטיו של רבי דוד בוזגלו.

היהודים באנדלוסיה היו חלק אינטגרלי מיצירת המוזיקה האנדלוסית הקלאסית ונודעו בשימור לחניה לדורות הבאים. באמצעות הפיוט העברי, היו היהודים מחלוצי ומובילי המוזיקה הערבית העממית המודרנית בארצות צפון אפריקה (המגרב). הם זכו לכבוד רב ולפופולריות רבה גם בקרב שכניהם המוסלמים. כך גם היה בכל מדינות ערב האחרות. במצרים ובעיראק, היהודים היוו חלק בלתי נפרד מהאליטה התרבותית והאינטלקטואלית. הם היו חלוצים בשדה המוזיקה הקולנוע והתיאטרון. קצרה היריעה כאן מלמנות את כל שמות האמנים היהודים שזכו לתהילה, אך שמות כמו דאוד חוסני במצרים, האחים צאלח ודאוד כווייתי בעיראק, סלים הללי האלג'יראי וסמי אלמגרבי במרוקו הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית והבינלאומית. הם כולם כתבו הלחינו ושרו בערבית.

גם הזמרות היהודיות בארצות ערב היו כוכבות בינלאומיות וסללו את הדרך לבמה לזמרות ולשחקניות המוסלמיות הפופולריות – המפורסמת ביותר מביניהן היא לילה מוראד במצרים. לצידה ניתן למנות את זהרה אלפאסיה במרוקו, לין מונטי ורנט לורנייז באלג'יר, חביבה מסיקה בתוניס וסלימה מוראד בעיראק. עד היום הן נתפסות כדמויות מפתח במוזיקה העממית הלאומית של מדינות ערב וזוכות היום לביצועים מחודשים של שיריהן הערביים, הן מצד זמרות צעירות בארצות ערב והן בארץ.

המחקר ביחס לתחום זה בתרבותם המוזיקלית של יהודי ארצות האסלאם נעדר כמעט לחלוטין מהאקדמיה הישראלית, אף כי לאחרונה הוא זוכה להתעניינות רבה מצד חוקרי תרבות בקהילות אקדמיות בקנדה, במרוקו ובארה"ב. עיקר המחקר בתחום מתבטא בכתיבה עצמאית (בין השאר, ניתן לציין את מאמריו של איל שגיא ביזאוי ב"הארץ" ואת המחקר העצמאי שלי על הזמרות היהודיות הערביות, שפורסם במספר אתרים וכתבי עת), כן ניתן למצוא פה ושם מאמרים בפורומים ואתרים לא ממסדיים – הן באתר זה, והן ב"קדמה" וב"קפה גיברלטר" שכבר אינם פעילים ברשת (ראו למטה רשימה חלקית).

הוויקיפדיה העברית היא אולי המראה המדויקת ביותר למצבו העלוב של המחקר והידע על תרבות זו ועוד יותר בהיבטיה המגדריים. כשהתחלתי את מחקרי על הזמרות היהודיות הערביות לפני כשמונה שנים, לא נתקלתי כמעט בשום ערך עברי על כוכבות הענק הללו. כל מקורות הידע שלי נשאבו מהשפה הערבית, הצרפתית והאנגלית. כיום ניתן כבר למצוא יותר ערכים על זמרים וזמרות יהודים מארצות ערב, אך אלו עדיין לוקים בחסר רב: אם ניקח כדוגמא את הערך על הזמרת העיראקית סלימה מוראד בעברית, נגלה שהוא בן 11 שורות בלבד. לעומת זאת, הערך על אודותיה בערבית הרבה יותר מפורט וכולל כבר את כל תולדות חייה.

סלימה היא הזמרת העיראקית היהודייה הגדולה, כוכבת ענק בעיראק וגם מורתו ואשתו של הזמר העיראקי המפורסם נאזם אלע'זאלי. בעיראק זכתה לאחרונה לסדרה שלמה על חייה, המוקרנת בחג הרמדאן חרף יהדותה.

גם תרגום מקצועי של רפרטואר עשיר זה של הזמר היהודי-ערבי אינו בנמצא, למעט פרויקט "מרחיבים דעת" באתר תזמורת ירושלים מזרח ומערב (שאני עורכת וכותבת), בו ניתן למצוא רקע, תרגומים ומילים לשיריהם של גדולי הזמר הצפון אפריקאי והזמר הערבי היהודים, או יוזמות פרטיות של זמרות כמו זו נטע אלקיים – שלקחו על עצמן להחיות את שירת העבר של זמרות יהודיות צפון אפריקאיות.

השפה הערבית בהיבט מגדרי

למעמד השפה הערבית בחברה הישראלית יש השלכה מידית על מעמד הנשים ובעיקר הזמרות היהודיות המזרחיות בישראל – לא רק ברמת המחקר, אלא גם בהיבט הפרקטי והכלכלי-חברתי.

ההתייחסות לשפה הערבית כאל שפת אויב וכשפה נחותה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל חיסלה את הקריירות של הזמרות היהודיות-ערביות, שהיו כוכבות ענקיות בינלאומיות בארצות ערב. שירו של המשורר ארז ביטון על הזמרת זהרה אלפאסיה ממרוקו הוא אולי האלגוריה הטובה ביותר לירידה במעמדן של כוכבות הזמר היהודי-ערבי. זמרות שעלו לארץ כמעט והפסיקו לשיר והתמודדו עם מצב כלכלי קשה, בנוסף על הבוז השמור לנשים מזרחיות בחברה ולזמרות בקהילות המזרחיות עצמן. היחידה שהמשיכה את שירתה בערבית בארץ היתה פאיזה רושדי, אולם זו נכלאה בגטו המזרחי של תזמורת רשות השידור בערוץ 1 ולא נתפסה כזמרת ישראלית אלא כ'ערביה'.

חשוב להבין כי שירת הנשים המסורתית בתימן, מרוקו ושאר מדינות ערב הייתה בערבית. לרוב שרו הנשים בלהג המדוברת המקומית ושירתן עסקה בחיי היום-יום ובענייני חולין, או בטקסים במעגל החיים כגון חתונות ובר מצוות, טקס חינה, קינות ועוד. הגברים לעומת זאת שרו שירת קודש בשפה העברית. מרבית הנשים לא ידעו קרוא וכתוב בעברית ולא זכו להשכלה יהודית מסורתית בחדר. יתר על כן, הנשים שלטו היטב בלהג המדובר והכירו מגוון עצום של פתגמים וסיפורים עממיים, שדרכו העבירו מסרים תרבותיים וחינוכיים לילדיהם/ן.

הצלחתן המטאורית של הזמרות היהודיות בארצות ערב הייתה בזכות שליטתן ברזי השפה והמוזיקה הערבית, והיא זו שהפכה אותן מגיבורות תרבות יהודיות או מקומיות לכוכבות בינלאומיות. דה הלגיטימציה שנעשתה לשפה ותרבות הערבית בישראל גדעה את מעמדן בארץ וגם אלו שנותרו בחו"ל הושפעו מהסכסוך של ישראל עם העולם הערבי. גם במדינות ערב הן הפכו על תקן "חשודות". בישראל, רבות מהזמרות המזרחיות (ובעיקר התימניות) עברו לשיר בעברית בסגנון אירופאי, אך אלו הגבילו את יכולותיהן הווקאליות והמוזיקליות וצמצמו את הצלחתן לגבולות הארץ. אלו שבחרו לשיר בסגנון פופ ים תיכוני (בעיקר יווני ותורכי) בשנות ה-80 וה-90 זכו ליחס מבזה מצד החברה הישראלית והאליטות שלה ולעשייה מחתרתית בגבולות התחנה המרכזית הישנה בת"א.

הראשונה שפרצה מחסום זה הייתה עפרה חזה, כשיצאה לאירופה עם המשאב התרבותי המקורי שלה: שירת נשות תימן ('גלבי') וזכתה להערצה ולהכרה בינלאומית רחבה באירופה ואמריקה ואף בתימן עצמה. רק מחוץ לגבולות הארץ יכלה חזה לזנוח את 'שירי ארץ ישראל הישנה והטובה', ולהחצין את ערביותה ולא פחות מכך את זיקתה המסורתית ליהדותה כשהפכה את הפיוט "אם ננעלו" ללהיט בינלאומי. השפה והמוזיקה הערבית הם אלו שאפשרו לה למצות את יכולותיה הווקאליות והמוזיקליות ולהפוך למושא הערצה וחיקוי של זמרות רבות.

חזה היא זו שסללה את הדרך להצלחתן הבינלאומית של זמרות כמו אחינועם ניני והאחיות A-WA כיום, שהבינו את עוצמתו של המשאב התרבותי המצוי בידיהן: שירת נשות תימן הערבית. כך גם ניתן להבין את ההצלחה הלאומית הבינלאומית של זמרות כמו נטע אלקיים, רחלה, נועה בן שושן וסופי צדקה. השפה הערבית הזניקה את הקריירה הבינלאומית שלהן ופתחה בפניהן קהלים חדשים. לתהליך זה יש כמובן השפעה גם על המתרחש בארץ – גם מלכת הזמר המזרחי, שרית חדד, שמוצאה בכלל מן הקווקז, עברה לשיר בערבית, והזמרות דקלה ונסרין הפכו בשנים האחרונות לכוכבות-על ולדיוות, מן הסתם בשל הזיקה שלהן לערבית ולעברית. השילוב ההרמוני המושלם שהתקיים בתור הזהב אצל יהודי המזרח, נותן אם כך עד היום את אותותיו בתרבות הישראלית.

גם מעמדם של הזמרים המזרחים נפגע בשל ירידת מעמד השפה הערבית בארץ, אולם הגברים תמיד יכלו לחזור לבית הכנסת ולעברית, ולפתח קריירה כחזנים ופייטנים בארץ ובקרב קהילות מזרחיות ואפילו אשכנזיות בחו"ל (בעיקר בצרפת, קנדה וארה"ב). עם תחיית התזמורות וההרכבים האנדלוסיים ועולם הפיוט החל משנות ה-90, הפכו אלו לזירה כמעט בלעדית עבור הגברים (למעט ארגון "קהילות שרות", ששילב את הנשים בלימוד הפיוט והצמיח פייטניות צעירות).

לשירת נשים אין מקום בבית הכנסת ומצבן של הפייטניות הישראליות בעולם הפיוט עד היום בכי רע. תהליך זה של הדרת נשים מעולם הפיוט והמוזיקה האנדלוסית התמתן מאד עם הקמת התזמורת האנדלוסית הים תיכונית באשקלון, ששינתה היום את שמה ל'תזמורת ירושלים-מזרח ומערב' ופתחה את הבמות לזמרות ולפייטניות ישראליות ובינלאומיות, בצורה שוויונית.

*

לסיכום, הערבית היא כלי מחקר ממדרגה ראשונה להבנת עברנו היהודי והעברי. הערבית אינה רק שפה, אלא גם צורת חשיבה וביטוי תרבותי ומגדיר זהות. בהיותה עשירה הרבה יותר מהשפה העברית, המעבר לעברית הציונית מצמצם את יכולת ההבעה של יהודי ערב והמזרח ואת יכולתם להבין את העושר התרבותי שלהם. ידיעת השפה הערבית ולימודה בבתי ספר ובאקדמיה חיונית להבנת התרבות המזרחית, שנמחקה לחלוטין מתכניות הלימוד הפורמליות במערכת החינוך ובאקדמיה הישראלית, וליצירת עתודה של חוקרים שיחקרו את העבר המודחק והמודר של יהודי המזרח. ידיעת השפה חיונית להבניית גיבורי תרבות וגיבורות תרבות מזרחים/יות ולהבניית דימוי חיובי לתרבות זו, אשר יחזק את דימויים העצמי של יהודי ארצות האיסלאם, שהיו נתונים בישראל משך שנים רבות לתיוג שלילי.

פגיעה במעמד השפה הערבית תביא להערכתי לנסיגה חוזרת במעמד הזמרות היהודיות המזרחיות בישראל. עבורן ועבור כל היהודים המזרחים ערבית היא שפת ההווה והעתיד ולא רק שפת עבר, שלא לדבר על הפוטנציאל שלה ושל יהודי המזרח, נושאיה, לגשר על המחלוקות והסכסוכים עם שכנינו הערבים.

מקורות
הירשברג, ח' ז'. "היהודים בארצות האסלאם". בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם (בעריכת לצרוס-יפה, ח'). הוצאת

רשפים (1967). עמ' 262-315

ממן, א'. "לשונות היהודים- גשר וגדר". בתוך: "מעיל תשבץ": מפגש תרבויות בין יהדות לאיסלאם בימי הביניים (בעריכת

פרנקל, מ'). בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים ומשרד החינוך (תשס"ח) . עמ' 127-141

שנקר, י'. "השירה העברית בספרד המוסלמית". בתוך: "מעיל תשבץ": מפגש תרבויות בין יהדות לאיסלאם בימי הביניים

(בעריכת פנקל, מ'). בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים ומשרד החינוך (תשס"ח) . עמ' 142-153

אוחיון, ש'. שירת נשים גדולה עולה בבלוג 'מיומנה של נערה מזרחית, 29 בספטמבר 2010.

אוחיון, ש'. אה לה ימאן: שירת נשות תימן היהודיות והזמרות התימניות בישראל. בבלוג 'מיומנה של

נערה מזרחית', 9 באוקטובר, 2010.

אוחיון, ש'. כי קולך ערב: היסטוריה יהודית-ערבית מפוארת של שירה נשית , באתר קפה גיברלטר,

18 במאי 2013

סער, צ'. הזמרות היהודיות-ערביות שחלפו מתחת למקאם, באתר הארץ 16 במאי 2013