מעצרן של האקטיביסטיות עדן טאטור, לובנא תומא וראיה שמאלי לפני ההפגנה בחמישי בנצרת, אינו רק פגיעה בחופש הביטוי שלהן אלא גם דוגמה למנגנוני השליטה הפטריארכליים שמפעילה המשטרה על נשים פלסטיניות והאופן בו הופך מעצרן למופע ראווה שנועד לבייש אותן
הלוואי שהייתם לוקחים חצי מהאנרגיה שאתם משקיעים בהגנה על פרקטיקות מיניות אזוטריות ומשקיעים אותן בלהגן עלינו, הנשים, מפרקטיקות של אלימות מינית ותרבות האונס. שירה מייקין על האונס באלנבי 40
להביע דעה עם איברי רבייה נשיים, זו עדיין גרוטסקה. מי שעושות התגנבות יחידים ומצליחות לרכוש בחזרה את קולן מתוך הקיום המקביל במרתף השירות, חוטפות את מטחי ההכפשה והמדידה האסתטית בקריטריונים של סופי – הסינדרלה בת ה-14 של דיור. סיפור שמתחיל בתסריט של לימור נחמיאס
האלימות המינית ממשיכה להיות השואה שלנו, מכיוון שלכאורה מדובר בפעולות ספורדיות ועצמאיות, וככאלה אנחנו מנהלות את מיליוני קרבות המאסף הזעירים שלנו נגדן. אך בפועל זו מערכת דיכוי משומנת, שמאחוריה בעלי אינטרסים מובהקים, גם אם קשה לזהות אותם במבט שטחי
רבות דובר בשבועיים האחרונים בקדושתה של ״הזכות להורות״, ומעט דובר על כך שמדובר בקיצור לביטוי המלא: “הזכות להורות בתנאים שלי, הזכות לקנות כל דבר בכסף, והזכות לנצל את גופה ונפשה של הזולת”. נעמית מור חיים צוללת לוויכוח הפונדקאות
המבוכה שסיה מייצרת כשהיא מופיעה בגבה למצלמה מחייבת אותנו להיעצר. היא משקפת שכאשה היא מצופה רק להשתקפויות אינסופיות של הדימויים על נשיות. במקום להשתעבד למראה, היא הופכת את גופה למראה ומציבה אותה בפני התעשיה, התרבות והחברה
מה המחיר שנשים משלמות על סרט מיזוגני להחריד כמו “נעלמת” (Gone Girl), שמחזק את התפיסה לפיה הן שקרניות, מניפולטיביות, נקמניות והיסטריות? חמוטל סונג על סרטו של דיוויד פינצ’ר, במאי עם אובססיה לאלימות נגד נשים
בחתימתכם, פסיכולוגיםות יקריםות, הוספתםן לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה”את מגזימה”, “למה לא צעקת”, “למה נזכרת רק עכשיו” ו”למה לא שמרת על הכוס שלך” תצטרף כעת גם: “את לא זוכרת נכון” – תוך ציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. על פרשת בני שמואל
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
