איך פעילי שמאל אשכנזים, שרובם הרוויחו מחלוקת השלל הציונית, יכולים להתחבר לקורבנות של אותה חלוקה – המזרחים והפלסטינים? על איזה פערים צריך לגשר ואיזה דפוסים מונעים חיבורים אמיתיים? מאמרו של ראובן אברג'ל מתוך "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967", אסופה חדשה לזכרו של נעם קמינר
אירועי השבוע מוכיחים כיצד חותרת המנהיגות לחיסול הדמוקרטיה תוך החלשה של מוסדות וגופים עצמאיים הקיימים בכל משטר דמוקרטי ודרך מאבק בקולות הביקורתיים של בתי המשפט, נציגי המיעוט הערבי, ארגוני החברה האזרחית, רשויות מינהל עצמאיות ו"השטן הגדול" – התקשורת
השיח הציבורי האנטי-דמוקרטי בישראל צובר תאוצה כשכל ביקורת על הממשלה נתפסת כתקיעת סכין בגב האומה, וה"הערבים הנוהרים" ועמותות השמאל "המביאות אותם באוטובוסים" הם מטרות ההסתה הראשיות
״עובדה״ סיפרה לנו סיפור טוב, עם התחלה, אמצע וסוף. אך הסיפור האמיתי, שמתרחש עכשיו ומתמשך מזה שנים, הוא החשוב באמת ויש להביא אותו לידיעת הציבור. זה הסיפור על גזל האדמות והכיבוש
משה שריקי על משמעות המושג "כבוד" כדבק המאחה בין פרספקטיבות שונות של קבוצות שונות על זכויות אדם, וההכרח להשקיע קצת פחות אנרגיה בניגוח המחבר/ת, התובנות ו/או המתודולוגיה לטובת קידום השיח לכדי מעשה. בעקבות נסים מזרחי ויוני אשפר
ציבור המזרחים בישראל נודע בשל חיבה פחותה לשיח זכויות האדם. האם ההסבר לכך נעוץ בהתנגשות בין הליברל האוניברסלי למזרחי הפרטיקולרי, כפי שטוען ניסים מזרחי? יוני אשפר מציע כיוונים נוספים, וגם בוחן את שדה זכויות האדם ואת עולמות המשמעות של הארגונים הפועלים לקדמן
אנו השמאלנים נוטים לחשוב שאנחנו נאורים, מגדירים את עצמנו באמצעות חזון אוניברסלי של זכויות אדם. אלא שלא תמיד זוכרים אצלנו שזכויות נשים הן גם זכויות אדם. בעקבות קמפיין מגרון של סולידאריות שייח ג'ראח ויום האשה הבינלאומי
