אחרי שנים שהמדינה ועיריית תל אביב משתמשות במצב הקהילה הגאה בישראל כסמל לליברליות על מנת לקדם את תדמיתן ואת תזרים המזומנים הזרים, נזכרים פתאום הארגונים להתנגד. אחלה, אבל מה קרה בדרך למלה "פינקוושינג"?
בעיר השחורה, המוחשכת, אנו נעות במהירות, בדריכות, במתיחות שנגמרת רק כאשר אנו נועלות אחרינו את דלת הבית. מבקשים מאיתנו להיזהר, כאילו קיומנו במרחב הוא שמייצר את האלימות. במציאות שנוצרה, אין לנו ברירה אלא להגן בעצמנו על עצמנו ועל אחיותינו. קריאה לפעולה
כשברחובות האלימות נגד נשים משתוללת, ובטלוויזיה מדברים בצחוק על הטרדות מיניות – אנחנו רוצות לוודא שבבחירות האלה ידאגו לנו ויספרו אותנו. אנחנו רוצות מרחב מוגן
ארגוני זכויות אדם נוטים לכוון את הקמפיינים שלהם לציבור שמאלני, תוך שימוש רווח בשיח של מוסר ובמסרים של הפחדה ואשמה – הגורמים לדיכאון ולתחושת חוסר אונים אל מול ה"מצב". מורן אביטל עם כמה מחשבות על הרחבת קהל היעד ואסטרטגיות שיווקיות שיגרמו לו לעשות פעולה, גם אם זה רק בקטנה
החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית, אולם כמו במעגל קסמים, המושג מקפל בתוכו גם את המצב של חוסר ביטחון. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות
במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שלא קורה בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים? אחרית הדבר בספרה של אראלה שדמי, "ארץ מאובטחת"