כשאנחנו מצלמים את ילדינו על סף מוות, גרומים כשלדים, אנחנו לא עושים זאת כדי להפוך לאייטם חדשותי, אלא כי אין לנו ברירה. אבל הקול שלנו נגנב ומעוות, יועצי תקשורת הופכים את הילדים הגוועים שלנו לפיונים במשחק בינלאומי אימפריאלי אינסופי
״אירופה״ יכולה ללמד אותנו הרבה דברים על טרור, והיא יודעת לא פחות טוב מ"איתנו" איך זה מרגיש וכמה שזה לא ייחודי לאיסלאם. קצת היסטוריה לטובת הפרשנים והמומחים למיניהם
ספרים בעברית מתורגמים לערבית בעיראק, חוקרים עיראקים שבים לחקור את גורלם של יהודי ארצם, אתרי חדשות בערבית מפרסמים מאמרים של כותבים ישראלים. האם ייתכן שאנחנו על סיפו של שינוי ביחסי ירושלים-בגדאד, דווקא כשנדמה שאלימות וניתוק פושים בכל?
הטענה שסובלנותה של צרפת כלפי המהגרים המוסלמים הביאה אותה לאסון, מאפשרת לחלק את העולם ל״טוב״ ו״רע״ ומתעלמת ממציאות מורכבת יותר. כי צרפת, מה לעשות, מעולם לא הייתה רב-תרבותית וגם לא התכוונה להיות כזאת
האנטישמי הממוצע חרד לגורלו האישי והקולקטיבי למראה יהודי, ממש כפי ששביט-ציפר-מרגלית-ימיני מאוים למראה מוסלמי. שניהם ממסגרים עובדות "נכונות" בתפישה גזענית, שנאת אחר ודימוי עצמי אירופי
עמותת אלע״ד תופסת טרמפ על הרס אתרי מורשת בעולם בידי דאעש, כדי להצטייר כמי שנלחמת על עתיקות מזרח ירושלים אל מול הפלסטינים הנבערים. האמנם ישנה חלוקה כה ברורה בין מי שהורס עתיקות לבין מי ששומר עליהן?
אם הפונדמנטליסטים-לכאורה של היום מאמינים שהם מצאו את דרכם לאמת, מדוע שיחושו מאוימים על ידי מי שאינו מאמין? כשבודהיסט פוגש בהדוניסט מערבי, הוא בקושי מגנה אותו. הוא רק מבחין בנדיבות שהחיפוש ההדוניסטי המערבי אחר אושר מביס את עצמו
כדי להבין איך השתנה הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייבים להרחיב את זוית ההתבוננות למרחב המזרח תיכוני כולו. המאבק הלאומי, כמו מאבקים אחרים במרחב, פינה את מקומי למאבק דתי טוטאלי. ואף על פי כן, כיום כל יוזמה ישראלית מכבדת ונדיבה כלפי העם הפלסטיני תיענה בחיוב ואף בהתלהבות
היזידים מוצגים בתקשורת כמעין תפאורה בהצגה שנקראת "הטרור האיסלאמיסטי וזוועותיו במזרח התיכון", אבל הסיפור של העם הכורדי הוא הרבה יותר מבשר תותחים במיצג האימים של דאעש ורלוונטי במיוחד לנו, הישראלים. עידן פינק אבידני, דור שני בארץ ליוצאי כורדיסטאן, על ההיסטוריה של יהודי כורדיסטאן וההכרח להיות סולידריים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
