למייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, יש סיפור על הרעים והטובים של מדינת ישראל, וזה סיפור שנעים להאמין לו. בראיון שנתן ל"המקום הכי חם בגיהנום" ממחזר רולניק את העמדה הניאו-ליברלית הקלאסית, תוך שהוא מציג את עצמו כשמאלן פרוגרסיבי
״דה מרקר״ והקמפיינים הבלתי נגמרים שלו הם הקול הניאוליברלי העקבי ביותר בזירה הציבורית בישראל. העיתון תומך בצנע חברתי ובהתעללות בעניים, מאדיר תחרות כפתרון קסם ומצדד בהעברת כוח והון מהממשלה וחברת העובדים לטייקונים. אז מה מאפשר לאינטלקטואלים להכשיר אותו?
אין שום קשר בין המודל הסקנדינבי כפי שהוא במציאות לבין התיאורים החביבים על כתבי דה מרקר והאקונומיסט. עמי וטורי מפריך באופן יסודי את "הניתוח" של העיתונות הימנית-כלכלית את המודל הסוציאל-דמוקרטי המצליח והראוי לחיקוי
ההתלהבות של גיא רולניק ואחרים מדו"ח ועדת הריכוזיות החזירה את איציק ספורטא למאה ה-19 – גם אז דיקלמו את המנטרה של שוק חופשי ותחרות. כדי לשבור את כוחם של בעלי ההון, זה ממש לא מספיק
