רציני זה לא
מירב ארלוזורוב חושבת שלמדינת ישראל יש בעיה: שרי האוצר שלה, לאורך השנים, לא היו מספיק “רציניים” (“דה מרקר”, 01.11) . מדוע? כי על פי מחקר חדש שבוצע ב-LSE, ב-40 השנים האחרונות לא היה שר אוצר אחד שהחזיק בתואר דוקטור בכלכלה, וככלל, רק ל-10% מכלל שרי האוצר היה תואר ראשון או שני בכלכלה. ארלוזורוב מפרשת את הנתונים הפרושים לפניה וקובעת כי על בסיס השכלתם של שרי האוצר בדיסציפלינת הכלכלה או מינהל עסקים, ישראל היא השביעית מלמטה ב”איכות” שרי האוצר ברחבי העולם; מכאן היא מסיקה, כי המדינה מפגינה “זלזול בניהול הכלכלי” שלה.
הדברים הללו החזירו אותי לימים הראשונים של התואר הראשון בכלכלה. כעת, כשזכיתי לתואר “רציני”, לפחות על-פי ארלוזורוב (אמנם לא ממש רציני, בכל זאת רק תואר ראשון), ניסיתי להבין על מה ולמה זכיתי בכבוד. נזכרתי, איך בקורס הראשון בכלכלה – מבוא למיקרו – לימדה המרצה את ההנחות הבסיסיות בכלכלה, שאמנם אינן מתקיימות במציאות (כך לדבריה) אך הכרחיות לשם המודלים אותם נלמד בהמשך. בין היתר, זכור לי במיוחד הסנריו בו היא ניסתה לבחון באיזו מידה הטמענו את החומר: היא צעקה לעברנו “עובדים מוכנים לעבוד…” ואנחנו השלמנו בצעקה: “בכל מחיר!”. אני זוכר שבתמימותי כי רבה התלהבתי מהקורס, וחיכיתי בקוצר רוח לשלב בלימודים בו יוסרו ההנחות שלא מתקיימות; או אז, נדע “באמת” איך הדברים נראים במציאות.
אולם השלב הזה מעולם לא הגיע. עד סוף התואר נאחזנו בהנחות קלושות – כל הפרטים רציונאליים, יש בידיהם אינפורמציה מלאה וכו’ – כדי להעמיק עוד ועוד במודלים מתמטיים שהקשר ביניהם לבין המציאות רק הלך והתרחק. מעולם לא למדנו כל הגות כלכלית. בוגר בתואר בכלכלה בארץ יכול לסיים את לימודיו מבלי לקרוא ולו טקסט אחד בכלכלה שאינו כולו משוואות – בוודאי לא של קרל מרקס (אני חושב ששמו לא הוזכר ולו פעם אחת בכל התואר), אבל גם לא של מילטון פרידמן או ג’ון מיינארד קיינס. על פי חוויותיהם של חברים שהתחילו תואר שני, הדברים לא הולכים ומשתפרים. להפך, המשוואות נהיות מסובכות יותר, ונראה כי הקשר למציאות מתרחק עוד יותר.
בסוף התואר בכלכלה זה כבר היה ברור: הקשר בין המחלקה לכלכלה לבין הכלכלה הציבורית והיומיומית, גם אם אינו מקרי בהחלט, בוודאי שאינו קשר חזק במיוחד. איפה אם כן ניתן בכל זאת ללמוד את הנושא באופן מעט יותר רלוונטי למציאות? למשל במחלקה למדע המדינה, שבה אפשר ללמוד כלכלה פוליטית ועל מקומה של הפוליטיקה במאבקי הכוח בין ההון והעבודה; במחלקה לסוציולוגיה, שבה נדון ההקשר בין הפעולה הכלכלית וההקשר החברתי המאפשר אותה; וכמובן במחלקה לפילוסופיה, שם נלמדת הגות ראשונית המבססת את התיאוריות של ימינו ונדונות בה שאלות של ערך, של חלוקה ושל צדק; המשותף לכל המקומות הללו הוא שלא תמצאו בהם משוואות דיפרנציאליות ממעלה 5; גם לא עקומות היצע, ביקוש וכיו”ב; כן תמצאו שם קשר עמוק יותר בין כלכלה וחברה, כזה שמדבר על הדברים כמות שהם, לפחות לפעמים, ולא דן בכלכלה התחומה למודלים שלא עומדים במבחן המציאות; מודלים יפים מבחינה אלגברית, קוהרנטיים ולוגיים – אבל מעט דמיוניים.
הבעיה היחידה במחלקות האלה, ובמי שלומד בהן, היא שהם לא “רציניים”. כלומר, לפחות לא לפי מירב ארלוזורוב. יותר מזה, שר אוצר שחלילה יבסס את השכלתו על אחת ממחלקות אלה ייחשב כ”לא איכותי”, ומינויו ייחשב כ”זלזול בניהול הכלכלי” של המדינה. על פי מדד זה, כמובן שהתואר דוקטור של יובל שטייניץ מהמחלקה לפילוסופיה אינו שווה דבר; כבר עדיף שהיה עושה תעודת ייעוץ בניירות ערך. כך גם תואר הפרופוסור של דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, אשר הכשרתו מגיעה מתחום הפסיכולוגיה והמתמטיקה. מיותר לציין שהדברים נראים מופרכים במיוחד על רקע המשבר הכלכלי, שבו תיאוריות כלכליות שלמות אותן ייצרו במרץ המחלקות לכלכלה ובעיקר מינהל עסקים לא הוכיחו את עצמן, בלשון המעטה. לא כל כך מפתיע בהתחשב בהנחות הרבות עליהן הן מושתתות, והקושי ליישם אותן מחוץ לעקומות והמשוואות.
הבעיה בתפיסה של מירב ארלוזורוב, שהיא לא לבד. המחלקות לכלכלה הצליחו לייצר לעצמן מעין מונופול בעיני הציבור בכל מה שקשור לכלכלה הציבורית והיומיומית, ככל הנראה אך ורק בגלל הדמיון בשמות – מי מעוניין בסוציולוג כשר אוצר; או חלילה בפילוסוף. הבו לנו כלכלן. זה נשמע הגיוני כשמדובר בכלכלה, מה לא? הכלכלנים עצמם כמובן, מתבססים על ההפרדה הזו בינם לבין השאר, ושומרים ככל הניתן על שפה כלכלית מדירה, לא ברורה, אף שניתן היה להסביר את אותם הדברים באופן הברור לציבור הרחב (כאן המקום לכלל אצבע – בכל עת בה אתם שומעים כלכלן פותח משפט ב”מדע הכלכלה אומר לנו…”, זה הזמן להעביר ערוץ בטלוויזיה/לסגור את הרדיו/להפסיק לקרוא את הכתבה; אין לו באמת מה לתרום לדיון, הוא פשוט רוצה להישמע חכם יותר מכל מי שמדבר איתו).
ולסיום, קשה להתנתק מהקונטקסט הפוליטי העכשווי. הבחירות הקרבות עוסקות, בין היתר, בשתי תפיסות כלכליות שונות: האחת של אדם בעל השכלה במינהל עסקים (וכמובן שארלוזורוב לא שכחה לציין זאת), והשנייה, אבוי לנו, של אשה בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות; במילים אחרות, בעלת השכלה אפסית במונחי ארלוזורוב. אם כן חברות, בעצם אין כל מקום להתלבטות בבחירות – שכן מי לא תעדיף אדם “רציני” ו”מקצועי” על פני מי שמינויה יהיה לא יותר מ”זלזול בניהול הכלכלי” של המדינה.
הכותב הוא בוגר תואר ראשון במשפטים וכלכלה מהאוניברסיטה העברית


