Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
אנא אל תצביעו ל. מורה נבוכים
משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש”ע
בחירות 2013
א.
אנא אל תצביעו למפלגות שיש סיכוי שבדרך זו או אחרת יצטרפו לקואליציה של הליכוד ביתנו בראשות ביבי [הבית היהודי, עוצמה לישראל, ש”ס, יהדות התורה, יש עתיד, התנועה, העבודה, קדימה].
ב.
ביבי הצליח לנהל את הצד הכלכלי של קמפיין הבחירות שלו עד כה עם סיסמאות על הורדת מחירי הסלולר [יוזמה של משה כחלון שבינתיים פרש] ועל חינוך חינם מגיל שלוש [שאליה נגרר על-ידי המחאה החברתית וועדת טרכטנברג, והופעלה באופן חלקי כאשר כדי לממשה קיצצה הממשלה תקציבים לפריפריה] – בלי שאלות קשות על אילו גזרות תקציביות על העשירונים התחתונים הוא מתכנן בתקציב 2013, ואיך הוא לא ידע שהוא מוביל לגירעון עצום של כמעט 40 מיליארד שקלים, ומה קרה לכל המיליארדים שבוזבזו על הכנות לתקיפת איראן, וקשריו ההדוקים עם הטייקונים והאינטרסים שלהם.
הכשלון של ביבי היה הרעיון המבריק של ארתור פינקלשטיין לאחד בין הליכוד לישראל ביתנו. בסוף הם אולי יגמרו עם מספר מנדטים גבוה רק במעט מהמספר העכשווי של הליכוד, כאשר שליש מהם משוריינים לליברמן. אבל יכול להיות שכל זה היה בעצם תרומה קטנה לחבר, סיוע לליברמן למנוע התרסקות של ישראל ביתנו אחרי כל החקירות, חברי הכנסת הליצנים והעדר עשייה שהם יכולים להציג בתום קדנציה ארוכה כסייענים מספר אחד של ביבי, ולהכין את ליברמן לרשת את ביבי בראשות הליכוד עצמו בעוד ארבע שנים.
ג.
נפתלי בנט יירשם בתולדות המפד”ל לדורותיה [ובגלגול הנוכחי הבית היהודי] כראשון שסיים עם מס השפתיים של דיבור על רגישות חברתית, אחרי עשרים שנה שהמפלגות המגדירות עצמן כדתיות [המפד”ל, ש”ס, יהדות התורה, דגל התורה, אגודת ישראל] מסייעות לכל התהליך הניאו-ליברלי תוך גלגול עיניים ושמירה על תקציבי הישיבות [ולעתים מאבקים סימבוליים קטנים על מחיר הלחם ומחיר הנסיעה באוטובוס, אבל בלי לדבר על טייקונים, כי זה לא מכה הכתובה בתורה] ובלי לנסח אידיאולוגיה ברורה, בנט מעמיד את סדר היום הניאו-ליברלי מבחינה כלכלית בראש סדר היום של תנועת המזרחי הישנה; וזה מפתיע מעט כשזה מתרחש שנה וחצי אחרי המחאה החברתית.
הקמפיין של נפתלי בנט והבית היהודי בפנייה לציבור המסורתי הוא יחסית מבריק [לכל מי שבשבילו שבת זה לא רק שלומי ולאה – יש בית, הבית היהודי, לכל מי שבשבילו הדלקת נרות זה לא רק בהפסקת חשמל, וכו’], ובהחלט מעורר עניין הצורך לפנות לציבור המסורתי [המאוכזב אולי מהחיבור של הליכוד עם ישראל ביתנו החילונית המובהקת], אבל כדאי שכל מי שמגדיר את עצמו מסורתי יזכור שאין כל ייצוג למסורתיים ברשימת בנט והבית היהודי. הם מבקשים לייצג אותם, אבל חס וחלילה לא מציעים למסורתיים לייצג את עצמם בתוך המפלגה.
ד.
אריה דרעי החוזר לפוליטיקה היה הפחד הגדול והתקווה הגדולה של הרבה מאוד אנשים. התקווה – כי הוא היה שובר השיוויון הגדול במציאות הישראלית, שרואה גם את דיכוי המזרחים וגם את דיכוי הפלסטינים, שמדבר על הצורך בשיוויון בתוך מדינת ישראל ועל הסדר בשטחים, ופוסל את קמפיין גירוש המסתננים של אלי ישי. וגם מבקש בסופו של דבר להביא להידברות בין הציבור החרדי לציבורים אחרים בחברה הישראלית, מתוך הבנה שהסטטוס-קוו, למשל ביחס לשוק העבודה וביחס לתוכניות הלימודים, מוביל גם את החרדים עצמם למצב קטסטרופלי.
אבל אריה דרעי חזר בסופו של דבר לש”ס ולא הקים תנועה עצמאית, וש”ס שאליה חזר היא בסופו של דבר יציר כפיו של אלי ישי. קשה להאמין שהוא ישפיע באופן משמעותי, קשה להאמין שעל חלק מהעקרונות שעליהם הוא מדבר הוא יהיה מוכן להוליך את ש”ס אל מחוץ לממשלה – בסופו של דבר נקבל דיבורים עזים על דיכוי המזרחים והצורך בצדק חברתי, ולעומת זאת במישור של המעשה – כניסה לממשלה תוך הצבעה על הישגים סימבוליים קטנים מאוד: שמירה על תקציב הישיבות, אי-גיוס אברכים, ואולי גם מניעת עליית המע”מ. לא יותר מזה, כי דרעי רוצה להיות בממשלה, ואגב – כי אולי מאז שנות התשעים דרעי עצמו הפך מקורב ללא מעט בעלי הון, וויתר על האפשרות להוביל מהפכה חברתית.
ה.
הרב אמסלם גם הוא היה תקווה מסוימת של לא מעט אנשים לקראת הבחירות הללו. אבל מעבר לעובדה שהוא כנראה לא עובר את אחוז החסימה, וההצבעה לו היא בזבוז קולות, ומעבר לעובדה שמבחינה מדינית הקולות שהולכים אליו, חלקם מאנשי שמאל, ילכו מיד אל ביבי, הרי שהוא גם לא התמיד בתקווה שאותה הוא ביקש לייצג: במקום להעמיד במרכז את האלטרנטיבה היהודית המזרחית המתונה, מול מה שהוא כינה ההפיכה של ש”ס את הספרדים לליטאים [באימוץ גישת החומרה מול כוח דהיתרא, בנטישת המושג של כלל ישראל, באימוץ אידיאל בני התורה וחברת הלומדים עבור כל הבנים, ובאימוץ מושג דעת תורה כמכריע לכל דבר ועניין, גם אם אינו ממש שאלה הלכתית], הוא החליט, כנראה כשהבין שכמעט לא יהיו חרדים שיצביעו לו, להעמיד במרכז את סוגיית גיוס בחורי הישיבה.
הנושא של גיוס בחורי ישיבה – שהיה קמפיין מרכזי של מרצ בעבר, אחר כך של לפיד האב ובימינו של לפיד הבן – הוא עניין בלתי ריאלי לכל בר-דעת, גם אם הוא הופך לסוגיה מרכזית בתעמולת בחירות ובהפגנות עם סיסמאות שווא של “שיוויון בנטל”. מעבר לכך – האם לא ברור שסוגיית הרחבת ההשתתפות בשוק העבודה של החרדים, שיכולה להתאפשר על-ידי מתן פטור גורף לחרדים מן הצבא, מה שיאפשר להם לצאת לעבוד באופן חוקי ולא להאריך את לימודיהם עד אין קץ לשם הפטור מגיוס, היא בעלת משקל עצום לאין שיעור על החברה הישראלית ועל הכלכלה הישראלית לעומת שאלת הגיוס?
אמסלם מתייחס גם לשאלת ההשתתפות בשוק העבודה – אך ללא אלמנט ביקורתי – ומדבר על כך שעצם היציאה לעבודה היא שתחלץ מעוני משפחות חרדיות – בלי להתייחס כלל למציאות בהווה, שבה יותר ויותר עניים הם עניים עובדים, המשתכרים משכורות חרפה, ויותר ויותר עובדים הם עניים – בלי התמודדות כלכלית עם סוגיית עובדי הקבלן, למשל, מה הטעם להזדרז כל כך לשלוח את החרדים לעבוד?
ו.
לפיד ג’וניור, דוגמן בנק הפועלים, חדשות ערוץ 2 ועתה תעמולת הבחירות, הוא שידור חוזר, אך אחר, של אביו – שוב הבעיה היא גיוס חרדים [אבל הוא מביא איתו סמלים של אהבת יהדות, מול השנאה היוקדת של אביו], שוב הנושא הוא מעמד הביניים [בלי לומר אשכנזים]. קשה לי להאמין שמישהו בפועל מתכוון ברצינות להצביע לו ברגע האמת לבד בקלפי – אף על פי שהסקרים אומרים אחרת. כואב במיוחד לחשוב שיש מי שיצביע ללפיד בעקבות מחאת האוהלים, כמי שיגן על מעמד הביניים ויעצור את הכסף לחרדים [בלי לדבר על העשירונים התחתונים, בלי להטריד את הטייקונים שהעסיקו אותו ושיעסיקו אותו, בלי לרמוז לכך שלפיד עצמו כבר מזמן אינו מעמד “ביניים”]. כואב לחשוב שיש מי שבפועל מתייחסים אליו כמרכז או שמאל – רק בגלל שהוא תל אביבי-אשכנזי-חילוני, והדימוי שנוצר לקבוצה זאת בחברה הישראלית – אף על פי שהוא ימין כלכלי מובהק ובסופו של דבר גם ימין מדיני, שלא מאמין שיש פרטנר.
בסוף, הקיטש של שאלות “מה ישראלי בעינייך?” [והתשובה בעיניים מצועפות: אני יאיר] ייכנס לממשלת ביבי בתפקיד של איזה שר, ויצדיק את התנהלותו של ביבי בממשלתו השלישית. יש לקוות שלפחות כך ידהה קסמו של הדוגמן, ובבחירות הבאות כבר לא יהיה עתיד למפלגתו, בדיוק כפי שקדימה הצליחה למחוק את עצמה.
ז.
ציפי לבני לא במקרה היתה בליכוד. בסופו של דבר היא ליכודניקית [וכך מפלגתה היא הליכוד ב’, כפי שקדימה היא הליכוד ג’, ונפתלי בנט הוא הליכוד ד’, וישראל ביתנו שהיתה גם היא ליכוד ו’ חזרה והתאחדה בתוך מפלגת האם, רק כדי להתפלג שוב לאחר הבחירות]. אבל הציבור הישראלי הלך כל כך ימינה שליכוד מסוגה נחשב שמאל או מרכז.
ציפי לבני לא במקרה היתה מנכ”לית רשות החברות הממשלתיות, ובתפקיד זה היתה המפריטה הלאומית. היא לא היתה פחות ימנית כלכלית מביבי, גם אם אולי הנושא הזה לא באמת עניין אותה – והלוואי שהיא הבטיחה לעמיר פרץ ולעמרם מצנע שבנושאים הללו היא נותנת להם את הזכות לנווט את המפלגה.
עתה משווקים אותה כמי שתנהל משא ומתן מדיני – ומשכיחים את חוסר הצלחתה במשא ומתן, ואת העובדה שאת המשא ומתן הזה היא תצטרך לנהל מתוך ממשלה מסויימת – ואת זה היא וודאי לא תוכל לעשות מתוך ממשלתו של ביבי. אם היא תיכנס לממשלתו היא תהיה עלה התאנה המדיני שלו, ואולי אפילו תנהל משא ומתן, שיהיה כולו מסע שימשך ארבע שנים ולא יביא לכל תוצאה מלבד מה שהיא מבטיחה – היחלצות מבידוד מדיני.
למעשה לבני חושפת את המקום שממנו באים חלק מתומכי המשא ומתן בחברה הישראלי – הם מפחדים מהיום שבו ארצם תוחרם כארץ אפרטהייד והם לא יוכלו לטוס לאירופה ולאמריקה. הם רוצים לנהל משא ומתן אינסופי עם הפלסטינים, שבו הם לעולם לא ישלמו את המחיר הנדרש, כי זה בעצם משא ומתן סמוי עם אירופה ואמריקה, שיקבלו אותם ויאהבו אותם ב”עולם”, כלומר במערב [כלומר לא “השלום” או העדר מלחמה או סיום הכיבוש הוא מה שהם מבקשים בסוף המשא ומתן, אלא הצטרפות לאיחוד האירופי, הסכמי סחר מיוחדים עם אמריקה או שייכות ל”מערב”].
ח.
שלי יחימוביץ’ לא מטעה כשהיא אומרת שמפלגת העבודה מעולם לא היתה שמאל. היא צודקת היסטורית שהמפלגה שהובילה דיבור על סוציאליזם, אבל שלא כלל מזרחים וערבים, קשה להחשיב אותה כשמאל. המפלגה שהובילה את הממשל הצבאי, הפקעות הקרקעות, שליחת המזרחים לפריפריה ופרולטריזציה שלהם, וראשית ההתנחלות בשטחים אינה שמאל. המפלגה שתמכה במלחמת לבנון בראשיתה, שעיצבה את חוק ההסדרים, ששר הביטחון שלה ביקש לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים באינתיפאדה הראשונה, ושהיתה חלק מרכזי מתהליך ההפרטה בשנות התשעים אינה שמאל. יחימוביץ’, כדי להוכיח את טענתה, חתמה על הסכם עודפים בין מפלגתה לבין יאיר לפיד במקום עם מרצ, כפי שנהגה עד כה. והמתבונן משתאה מה הוא מצג השווא? האם סדר היום הסוציאל-דמוקרטי שיחימוביץ’ טוענת שהיא מבקשת להוביל אכן דומה לסדר יומו של יאיר לפיד? או שסדר יומו דומה למעשה לסדר יומה? האם זה עצוב או מצחיק?
ומי יכול להבטיח ששלי יחימוביץ’ לא תודח רגע לאחר הבחירות, או שנה לאחריהן כשמפלגתה “תתבשל” באופוזיציה, והקולות שניתנו לה ישמשו את מי שיבוא תחתיה להיכנס, כפי שנכנסו ראשי מפלגתו בעבר, לקואליציה של ביבי כעוד עלה תאנה?
עצוב, אגב, בהקשר של הסכמי העודפים, גם מה שעשתה מרצ: היא התבוננה לצדדים, לאחר ביטול ההסכם עם מפלגת העבודה, ואולי ראתה לרגע את חד”ש לשמאלה וחשבה להציע לה לחתום על הסכם עודפים, בשל קרבה אידיאולוגית יחסית בין המפלגות. ואז היא נזכרה שמדוברת במפלגה ערבית-יהודית, הנמצאת מחוץ לקונצנזוס החמים [שגם מרצ נמצאת למעשה עם חצי רגל מחוץ לו בחלק גדול מן הציבור הישראל], ונעה ימינה הרחק כדי לחתום על הסכם עודפים עם ציפי לבני.
ואם אפילו למרצ אסור לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה ערבית-יהודית, אז ברור לגמרי שגבולות ההצבעה הם כגבולות השבט [גם סיסמת הבחירות של מרצ, “השמאל של ישראל”, רומזת לכך שידידתה משמאל, חד”ש, אינה “השמאל של ישראל”, וכל אחד זכאי לפרש האם היא רומזת בכך שחד”ש אינה ממש “שמאל” או שמא אינה ממש “ישראל”; גישה זו, שאולי אפשר היה להבין פטרונותה ב-92, כשלמרצ היו 12 מנדטים ולחד”ש 3, נראית תמוהה מעט עתה כשלחד”ש 4 מנדטים ולמרצ 3].
ט.
אנא הצביעו למפלגות שיצרו אופוזיציה שמאלית משמעותית שבעתיד, אולי בבחירות הבאות, תוכל להיות אלטרנטיבה אמיתית לביבי. שמאל שהוא חזית משותפת יהודית-ערבית, שמאל שמשלב פעילות בשטח עם פעילות פרלמנטרית, שמאל התובע חלוקה אחרת של ההון והרכוש, והנאבק למען זכויות עובדים ונגד חברות עובדי הקבלן, תוך ביקורת על מהלכי הכלכלה הניאו-ליברלית והגלובליזציה, שמאל של הסדר מדיני עם הפלסטינים בשטחים וסיום הכיבוש ושל תיקון העוול ההיסטורי כלפי פלסטינים וכלפי מזרחים אזרחי ישראל (בין היתר על-ידי הרחבת שטחי השיפוט של הרשויות הערביות ועיירות הפיתוח ושינוי דרמטי של מצב הפריפריה, למשל בתחומי החינוך, שישנה את מצב הדיור הציבורי ויקדם תוכנית רחבה להכרה והסדרה של הכפרים הלא-מוכרים), שמאל שיתקן את העוול ההיסטורי כלפי התרבות המזרחית, התרבות הערבית ותרבות היידיש, ויהפוך את הערבית והיידיש לשפות מרכזיות בכל מערכת החינוך, שמאל שלא יזדהה אוטומטית עם ארה”ב והאיחוד האירופי בכל דבר ועניין, ויבחן את מקומו גם ביחס למאבקים במזרח-התיכון ובעולם השלישי, שמאל שיתנגד בקול ברור לגזענות (גם כשהיא גזענות חילונית כנגד הדת והחרדים) ולמילטריזם (ובתוכו תעשיית הנשק הישראלי ומכירות הענק שלה לאזורי סכסוך בעולם), שמאל שלא יהיה רק שמאל משפטי, או שמאל של דיבור על זכויות אדם, ושלא יגדיר את עצמו רק דרך חילון ואנטי-חרדיות, שמאל מעמדי, מזרחי, פמניסטי, ירוק, מסורתי.
