שטחי שיפוט: הכל הפוך

בתחילת החודש פורסמה ב“דה מרקר” כתבה בנושא העיוות הלא-שוויוני בשטחי השיפוט בין מועצות אזוריות, הכוללות אוכלוסייה קטנה ופריבילגית, לבין עיירות פריפריאליות (“עיירות פיתוח”) וערים ערביות עם אוכלוסייה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מוחלשת מזו שבמועצות האזוריות. הכתבה לא רעה כלל וכלל, אלא שהיא לא מחדשת דבר. סוגיה זו רוחשת במסדרונות שבין השלטון המקומי לארצי כבר כמה שנים טובות. הקשת הדמוקרטית המזרחית החלה לעסוק בכך לפני כעשור בשיתוף פעולה עם כמה ראשי עיירות, אך כמעט דבר לא השתנה למעט כמה עצמות שנזרקו. אני רוצה להוסיף נקודה עקרונית על מה שהופיע בכתבה.

במדינות מערביות ולא מערביות בהן התפתחו האזורים הכפריים באופן אורגני מתוך עצמם, קרי לא דרך התיישבות מהירה ומכוונת על ידי שלטון מרכזי כדי למנוע מאוכלוסייה אחרת (במקרה שלנו אוכלוסייה פלסטינית) להימצא בו, העיירה הכפרית היא מרכז הפריפריה הכפרית. כלומר כאשר החקלאי שגר בכפר או בחווה זקוק לשירותים בנקאיים, לשירותי חינוך, בריאות ואולי אף לדואר או לשירותים אחרים – הוא נוסע לעיירה. הוא מגיע אליה כדי לצפות בסרט, בהצגה או כל בילוי אחר. הוא מגיע אליה כדי לקנות בשוק או כדי למכור את תוצרתו. אין כל הפרדה בין הכפרים או החוות החקלאיות לבין העיירה הכפרית.

לעומת זאת, בישראל, ילד/ה מהקיבוץ לעולם לא יגיעו לקבל את שירותי החינוך של המדינה בעיירה המקומית. מה, הם השתגעו? החינוך בקיבוץ, בקיבוץ סמוך או במועצה האזורית טוב הרבה יותר ממה שהמדינה מספקת לעיירה. כך גם אדם חולה בקיבוץ לא יבוא לקבל טיפול מרופא העיירה: או שיקבל טיפול בקיבוץ, או בקיבוץ אחר, או שייסע ישר לבית החולים. אם צעיר בקיבוץ רוצה לצאת לשתות בירה בשישי בערב, מה הוא יעשה – ייסע לפאב של ירוחם? של דימונה? של קרית שמונה? למה לו? יש לו פאב בקיבוץ שלו. ואם לא בקיבוץ שלו אז בקיבוץ שכן. גם בני ובנות ירוחם, דימונה וקריית שמונה מנסים להיכנס לפאבים המגניבים האלה של הקיבוצים. ומה עם משפחות שרוצות להשתכשך בבריכה ביום שבת חם? האם הם יבואו מהקיבוץ ומהמושב לעיירה? לא. בדיוק להפך. הכל בדיוק להפך.

בעבור היישוב הציוני שהקדים את הקמתה של מדינת ישראל, מה שנחשב לתהליך של מודרניזציה היה תנועה מן העיר לכפר. הציונים הראשונים עזבו ערים אירופאיות כדי לעבד את האדמה. ברור שלא כולם אלא מעטים. אבל זה היה האתוס. האידיאל היה הפיכה לחקלאי. זאת, כאשר אז והיום מודרניזציה כרוכה במדינות אחרות בדרך כלל במעבר מהכפר לעיר. הפוך. הכל הפוך. על רקע זה, ותפיסת המזרחים כלא מתאימים למודרניות הם שוכנו בעיקר ב”עיירות פיתוח” ובמקרים מעטים יותר במושבים שהיו פחות שיתופיים מקיבוצים, מאותה סיבה בדיוק. הם לא התאימו בעיני המוסדות המיישבים לחיים שיתופיים שהיו שיא הקידמה בעיני מובילי הציונות של אז.

הכפר והקיבוץ כבר מזמן אינם פסגת המודרניזציה וחיים שיתופיים הם פאסה גם עבור רבים מצאצאי מקימי הקיבוצים. כל שנותר הוא החלוקה הלא-שוויונית והמעוותת של משאבים.

זהו הראשון מבין סדרת פוסטים על אי-צדק חלוקתי שתתפרסם בזמן הקרוב ב”העוקץ”