איך פעילי שמאל אשכנזים, שרובם הרוויחו מחלוקת השלל הציונית, יכולים להתחבר לקורבנות של אותה חלוקה – המזרחים והפלסטינים? על איזה פערים צריך לגשר ואיזה דפוסים מונעים חיבורים אמיתיים? מאמרו של ראובן אברג'ל מתוך "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967", אסופה חדשה לזכרו של נעם קמינר
העיראקי היחיד בפנתרים השחורים, שראה את הלבן של הדיכוי בעיניים, הושפע מתנועת מצפן, פגש את יאסר ערפאת והבין שכל עוד יש כיבוש, אין סיכוי שיהיה שוויון למזרחים. פרידה מפנתר
"ההקלדה נעשתה ישירות על דף סטנסיל כדי שיהיה אפשר מיד להתחיל את ההדפסה עם מכונת הסטנסיל שגנבנו ממטה המפלגה הליברלית העצמאית ברחוב הלל ושימשה להדפסות ותעמולה". ראובן אברג'ל עם סיפורה של ההגדה ההיסטורית שיוצאת כעת במהדורה חדשה
אנשי הפנתרים השחורים חוטפים מכות מהמשטרה והתקשורת מתארת אותם כאלימים, בעוד שעם פורעי החוק האמיתיים של גוש אמונים החיילים מנהלים שיחות על מוסר (מוסר!) ושומרים על איפוק. על הפרק הראשון בסדרה התיעודית של אורי רוזנווקס
עם תחילת נגינת ההמנון האמריקני הרכינו השניים את ראשיהם, והניפו אגרוף עטור כפפה שחורה לאוויר. לאחר הירידה מהפודיום המשיכו להניף אגרוף, בזמן שדיווחים ראשונים על מחאתם החלו להכות גלים. 49 שנה למשחקים האולימפיים של מקסיקו סיטי
לפני 49 שנה, ב-16 בפברואר 1968, התקיימה בניו יורק אחת המחאות החשובות בהיסטוריה של המאבק השחור בגזענות של מוסדות הספורט האמריקאיים. יוסי אדרי חוזר לחרם ההוא, שהוביל לאגרוף המפורסם על הפודיום במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי
בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל מוצגים לראווה דיוקנאותיהם המרשימים של פעילי הפנתרים השחורים. אולם פרט קטן שכחו לציין שם: שמותיהם של אותם מצולמים, הניבטים דוממים מן הקירות
ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
