שוב אלימות כנגד המוחלשים בחברה: אז מזרחים, עכשיו אתיופים. שוב האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, אך היא איננה הגורם אלא רק מבצעת צייתנית של מדיניות ממסדית. מוואדי סאליב ועד מחאת יוצאי אתיופיה
כילד, לא הכרתי מילים כמו “קיפוח” ו”אפליה”, למרות הידיעה הוודאית שאנחנו שונים מאוד מתושבי רחביה ובית הכרם. תשע נפשות בדירת שיכון קטנה, היעדר פרטיות, גבול עם מוקשים. הצלם אבשלום לוי תיעד את נופי וגיבורי ילדותו במוסררה # מדור תיק עבודות
מסמכי המעברות “גנוזים”, תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן “אבדו”, כמו גם אלה של מוקרני הגזזת. ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב “נשרף” באורח פלא. הפרוטוקולים על הפנתרים “חסויים”. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת
תערוכה חדשה של בית הספר לאמנות מוסררה מציגה צילומים וחומרי ארכיון מחייהם של העולים מצפון אפריקה בשכונה, המרחיבים את הידע ואת נקודת המבט שלנו על ההיסטוריה החברתית של ישראל. למשל, למה מה חשבו המורים על ילדי השכונה?
שלוש עובדות יסוד: תינוקות נעלמו, הוריהם התעקשו לדעת איך, והמדינה לא טרחה לספק הסבר. על הרקע הזה יש להבין את השיח שהפך את משולם – כמו גם מזרחים אחרים – לליצן, ואת השימוש שהוא עצמו עשה בשיח זה. יהי זכרו ברוך
מה בין שז”ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
אחד ההבדלים בין “המזרחי” לאזרח המזרחי הוא שמאבקו של האחרון מתחיל רק לאחר הכניעה של העבד לאדון. כפיר כהן מנצל את הפולמוס שהתעורר עם מאמרה של אווה אילוז כדי להאיר כמה נקודות בלא מודע של החברה הישראלית
התערוכה “ילדות בשטח ההפקר” של בית הספר מוסררה חוזרת אל ימי ילדותו של דור הפנתרים השחורים בשכונה, דרך מסמכים המאשימים אותם ב”פיגור שכלי”, צילומים משפחתיים וסרטונים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
