הליצן ממשולש ברמודה: על עוזי משולם ז"ל
מי שמבקרת בטירות ימיביניימיות אירופיות, מוצאת עצמה לעתים בחדר פנימי גדול שבו קבועות בתקרה שתי דמויות של ליצן פעור פה. החדר הזה הוא מעין חדר ישיבות שבו מותר היה לדבר בחופשיות וגם לומר אמת ולמתוח ביקורת על השליט. דמות הליצן בתקרה מסמלת את החופש הזה, שהיה מוגבל רק לאותו חדר. ולמה קבעו בתקרה דמות של ליצן דווקא? כי בימי הביניים האירופיים היה לליצן החצר תפקיד חשוב מאוד. במסגרת שבה הבעת דיעה מנוגדת לדעתו הפוליטית של השליט עלולה היתה לגרור מוות, רק לליצן היה מותר למתוח ביקורת, לפעמים להלעיג עליו. הליצן עשה זאת בכל מקום ובכל עת, כי לו היה שמור המקום הבטוח. מראש לא היו אמורים לקבל את דבריו ברצינות. כך היה לעתים לליצן תפקיד חשוב של הבעת ביקורת פוליטית, במסגרת שבה לא תמיד היה מקום לביקורת כזאת.
עוזי משולם, שהלך לעולמו לפני כמה ימים, עשה את הדרך ההפוכה. הוא החל כמבקר המזרחי החריף ביותר והרדיקלי ביותר של מדינת ישראל, ומרגע שעלה שמו לכותרות הוא הפך לליצן. ישראל לא יכלה להתמודד עם הביקורת שמתח עליה משולם ז”ל ולכן היה הכרח עליון להפוך אותו לליצן. כך כתבתי עליו לפני כמה שנים באתר זה:
…עוזי משולם: ספק רב, ספק סגן אלוף במילואים, יצור שמנמן חסר פלומת שיער, שנפלה בשל מחלה מסתורית או בשל פעולה מסוכנת בחומרים שהשתיקה יפה להם. אבל ללא ספק טרוריסט מסוכן מוקף בעדת חסידים חמושים המתבצר במצודה מלאה מח’ורעים, דתיים, ביהוד. לאחר שבועות רבים של מצור וכיתור על הבית בו התבצר משולם, פשטו כוחות משטרה ויס”מ על הבית, הרגו את שמעון אסולין בן התשע-עשרה והכניסו את משולם לבית האסורים שם חלה ומצבו הבריאותי התדרדר מאוד… משולם של 1994 הוא אדם כריזמטי מאוד שלא סותם את הפה לרגע ואינו חושש מאף אחד. תימני. לולא היה עסוק בתיאוריות קונספירציה לגבי היעלמם של ילדים תימנים ומזרחים (הוא הקפיד תמיד לדבר על ‘ילדי תימן, מזרח ובלקן’), ייתכן שהיה יכול להנחות תוכנית אירוח ברדיו או בטלוויזיה, להיות שופט ב’כוכב נולד’, או אפילו לייצג את ישראל באירוויזיון – דברים שתימנים עושים. בשיחת טלפון בינו לבין המפכ”ל אסף חפץ שהוקלטה ושודרה ברדיו הוא נשמע אומר למפקד המשטרה: ‘אתה רמבו אני קרמבו’. הקרמבו הנלעג הזה, התקשורת השקיעה ימים כלילות בהצגתו כליצן שקרן מגוחך, ובדיונים מעמיקים על האופן בו נשל ממנו שיער גופו, עלה לכותרות בגלל שהעליל על מדינת ישראל שקוויה הכלליים מזכירים עלילת דם מימי הביניים – הוא טען שגורמים בממסד הבריאותי של ישראל בשנות החמישים קשרו לגנוב ילדים מזרחים ולהעביר אותם אל מעבר לים שם אומצו בידי זוגות אשכנזים חשוכי ילדים. מה שמדהים בסיפור הזה הוא שהגם שמדינת ישראל הכניסה את האיש הזה לבית הסוהר על עבירות של אלימות, היא נענתה בעצם לדרישתו העיקרית להקים ועדת חקירה לבדיקת פרשת היעלמם של ילדי תימן… עד כאן.
להלן הרהור על פרשת חייו של משולם ז”ל, דווקא דרך המתח שבין הביקורת הרדיקאלית שגילם לבין ה”ליצנות” שלו.
אחת התופעות המעניינות, שרבים כבר עמדו עליה, היא דחיקת מבקרים מזרחים של מדינת ישראל למעמד של ליצנים. המקרה הראשון הידוע היה של דוד בן הרוש, מנהיגו הבולט של מרד ואדי סאליב, שהשלטונות ניסו לקבוע שהוא סובל מהפרעות נפשיות. מנהיגי הפנתרים גם הם נדחקו למעמד הזה, ודי להיזכר בשיח סביב צ’רלי ביטון בעת שהיה חבר כנסת. ליצן גדול נוסף הוא מרדכי ואנונו, שיומניו הפרטיים נחשפו בזמנו בידי כתב הטלוויזיה חנן עזרן ז”ל. אני מבין את מדינת ישראל. מצד אחד, “הענקת” מעמד הליצן מבטא צורך כמעט נואש של המדינה לערער את תוקפה המוסרי או הפוליטי של הביקורת שמבטא המזרחי. וכי תוכלו לקחת ברצינות טענה שמבטא ליצן כמו ואנונו ולפיה מדיניות הגרעין של ישראל מובילה לאסון? או שמא תקשיבו ברצינות לשטויות כמו “חינוך חובה חינם”, “ביטול המימשל הצבאי”, “חיסול האפליה”, “הבטחת קיום מינימלי לכל אדם”, “חיסול משרות כפולות לאדם אחד” או “ביטוח בריאות ממלכתי”, שמפיץ חולה נפש כמו דוד בן הרוש? מצד שני, הפיכת המבקר לליצן מתאפשרת בגלל היותו מזרחי. לאשכנזי שתובע את התביעות הללו קוראים “סוציאליסט”, “איש שמאל”, אפילו “נביא”, ומייחסים לו עמדה אידיאולוגית, גם אם מוטעית.
עוזי משולם ז”ל היה הליצן הגדול מכולם. במבט לאחור מתעורר החשד שהוא הבין היטב שהשיח סביבו מוליכו לבית המטבחיים של הליצנות, ולכן עשה בכך שימוש כדי להעביר את המסרים שלו. וכי אפשר היה לצפות מן התקשורת בזמנו שתקדיש זמן לכתיבת דו”ח רציני על פרשת ילדי תימן והתהיות הקשות שהיא מעוררת? ברור שלא. היה עדיף לתת לעוזי משולם זמן מסך כאותו דב שהצועני בעליו מכה אותו כדי שירקוד. אני חושב היום שמשולם הבין את זה בזמנו. רציתם ליצן? קבלו ליצן. העיקר שתקשיבו לדבריי: זה המסר שכנראה הסתתר מאחורי ה”אתה רמבו אני קרמבו” שאמר התימני עגלגל הפנים למפכ”ל המסוקס. בכך עמד משולם במקום אחר מכל ה”ליצנים” המזרחים האחרים. הללו לא רצו בשום שלב לשחק את התפקיד הליצן (למעט, אולי, ח”כ צ’רלי ביטון שאזק את עצמו פעם לדוכן בכנסת, ופעם אחרת דיבר כשפניו אל הקיר וגבו אל חברי הכנסת). עוזי משולם הבין שהקורבן שהיה עליו להקריב כדי להעביר את המסר שלו היה להיות ליצן.
כגודל הליצנות, כך גם עומק הביקורת שהטיח משולם בחברה ובמדינה שהקמנו כאן. תחשבו על זה: משולם טען שבמשך שנים התחולל בישראל פשע של גניבה שיטתית של בני אדם בני יומם ומכירתם או מסירתם. פשע שבוצע בידי המדינה ומוסתר על ידיה עד היום. כל העוולות האחרות שייחסו ומייחסים מזרחים למדינת ישראל מתגמדים לעומת הפשע הזה. גם הפשע המכונה “הטיפול בחולי הגזזת” מתגמד לעומתו. עובדת היסוד בפרשה, שאין עליה מחלוקת, היא היעלמותם של תינוקות. ללא גופה, ללא תעודות פטירה. עובדת יסוד שנייה שלא צריך שתהיה עליה מחלוקת היא התעקשותם של הורים לתינוקות נעלמים לדעת מה קרה לילדיהם. עובדת יסוד שלישית היא חוסר יכולתה, ולעתים קרובות חוסר רצונה, של מדינת ישראל הרשמית לספק הסבר מניח את הדעת על מה קרה לילדים ומדוע אין לפטירתם כל עקבות ביורוקרטיים. צריך לזכור שלמרות שהיו חשדות ברורים כבר בשנות החמישים, הפרשה התעוררה ממש רק כאשר נתקבלו צווי גיוס בבתי ההורים שנים אחרי היעלמותם.
שלוש העובדות הללו והפער שהן יוצרות במרחב שביניהן הם משולש ברמודה של ההיסטוריה הישראלית. לכל תופעה אחרת מן הללו שעליהן רמזתי לעיל – האפליה, הגזזת – אפשר למצוא הסבר, שאפילו אם הוא מחליא, הוא מניח את הדעת ונמצא בגבולות שהדעת יכולה לתפוס, גם אם לא לקבל. אבל לא היעלמותם של התינוקות. לתוך המשולש הזה נשאב עוזי משולם וההסבר שהוא הציע, באין הסבר אחר כאמור, נשמע ונראה כמו תיאוריית קונספירציה חובקת כל ויורדת לשורש ההיסטוריה של הקיום היהודי המודרני בארץ: האפליה, הזלזול ה”שטני” (כדברי זלמן שז”ר) בחיי התימנים בראשית ההתיישבות, ההתעמרות הביורוקרטית במזרחים, הצורך הנואש למלא את החלל שנוצר במשפחות ניצולות שואה שאיבדו ילדים באירופה. עוזי משולם קבע שהילדים נגנבו ושהם חיים. התיאוריה שלו קשה לעיכול, קשה לתפיסה, וייתכן שאינה נכונה. אבל היא עדיין התיאוריה היחידה שיש לה משמעות.
הביאס קורפוס! הביאו את הגופות. ועד אז, עוזי משולם חי. יהי זכרו ברוך.


