במלאת מאה שנים למותו של רבי דוד אבוחצירא, יתקיימו אירועים בבית הכנסת שנשא את שמו ברחוב עומר אל-כתאב 13 שבוואדי סאליב – אחד המבנים היחידים ששרדו במרכז השכונה לאחר המרד
בערב 9 ביולי 1959 פרץ מרד מעמדי ואתני בחיפה, שלימים יכונה “אירועי ואדי סאליב”. החודש, 60 שנה אחרי, נערך לראשונה אירוע עירוני רשמי לציון האירוע, ולכבוד כך שוחחנו עם המארגנים על טרמינולוגיה, חשיבותו של תיעוד והקשר למחאה הנוכחית של יוצאי אתיופיה
ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
שוב אלימות כנגד המוחלשים בחברה: אז מזרחים, עכשיו אתיופים. שוב האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, אך היא איננה הגורם אלא רק מבצעת צייתנית של מדיניות ממסדית. מוואדי סאליב ועד מחאת יוצאי אתיופיה
מסמכי המעברות “גנוזים”, תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן “אבדו”, כמו גם אלה של מוקרני הגזזת. ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב “נשרף” באורח פלא. הפרוטוקולים על הפנתרים “חסויים”. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת
שלוש עובדות יסוד: תינוקות נעלמו, הוריהם התעקשו לדעת איך, והמדינה לא טרחה לספק הסבר. על הרקע הזה יש להבין את השיח שהפך את משולם – כמו גם מזרחים אחרים – לליצן, ואת השימוש שהוא עצמו עשה בשיח זה. יהי זכרו ברוך
מאז שהנהיגו את קצבאות הילדים, בעקבות המאבק בוואדי סאליב, מעת לעת מפלגות אנטי-חרדיות או אנטי-ערביות או אנטי-עניים מצליחות להקטין את הקצבה ודוחקות משפחות רבות לחיים בעוני. התוצאה היא חיים בחוסר ודאות מתמיד