״היהודים גורשו בכוח מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק ב׳
״היהודים *גורשו בכוח* מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק א׳
היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, "יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה" בהוצאת בימת קדם
ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר
הפרויקט של ה"יהודי-ערבי" מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכו', אך במקביל מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. מחשבות על המושג
מקובל לחשוב שנפילת השאה הביאה לניתוק היחסים בין ישראל לאיראן שעד אז היו שקולים לסיפור אהבה. אולם היחס של האליטות המשכילות ושל שאר העם לישראל השתנה באופן מרחיק לכת דווקא אחרי 67'
העלייה מתימן הוטבעה בזיכרון הקולקטיבי כ"אירוע של הצלה פיזית וגאולה דתית ולאומית". אבל מתברר שהאחראים למחדלים האיומים של מוות המוני, מחלות וקטסטרופה היגיינית במהלך המבצע הם גם בעלי הזכויות לקופירייטינג היצירתי. ביקורת ספרים
השלטון במדינת ישראל בעצם מציע לשליטי ערב: אתם תהנו מן הרכוש היהודי ואנחנו מן הרכוש הפלסטיני, אבל בלי לחלק דבר לפליטים. דותן לשם על התביעה להכיר ביהודי ערב כפליטים, ומדוע היא מחייבת חלוקה מחדש של קרקעות והון
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
