דיון מתגלגל סביב זהויות וקדימויות פוליטיות עקב מפגש בין אג’נדה מזרחית למעמדית בחוג בית של דעם, מעלה לסדר היום את האתגר החשוב ביותר בישראל כיום: יצירת גשר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי ולאומי
בכנסים אקדמיים רבים מופיעה שפה אחרת לפני העברית, אבל כמעט תמיד זו אנגלית. בכנס “שפה בעין הסערה” היתה זו ערבית. על ערעור יחסי כוח ואובדן פריבילגיות הכרוכים בוויתור על שליטה, וגם ניסיון לענות על השאלה: למה אנשי המחלקות למזרח תיכון הדירו רגליהם?
קריאות להגדיר את היהודים מארצות ערב כפליטים הושתקו בעבר על ידי ממשלות ישראל. שינוי המדיניות ונמרצותו של דני איילון קשורים להכרה החדשה יחסית, שישראל לא תוכל להתחמק עוד מאחריותה לנכבה. אבל כדאי למובילי הקמפיין ללמוד את ההיסטוריה של הרעיון המופרך
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה
מה בין שז”ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
אחד ההבדלים בין “המזרחי” לאזרח המזרחי הוא שמאבקו של האחרון מתחיל רק לאחר הכניעה של העבד לאדון. כפיר כהן מנצל את הפולמוס שהתעורר עם מאמרה של אווה אילוז כדי להאיר כמה נקודות בלא מודע של החברה הישראלית
לסלאח ודאוד אל-כוויתי יש תפקיד מכריע בהתפתחות המוזיקה העיראקית המודרנית – כמו גם ליהודים רבים אחרים במדינות ערב. בסרט “עיראק’נרול” מבקש דודו טסה, נכדו של דאוד, להתחקות אחר מה שלא יכול היה למצוא בספרי הלימוד ולעשות עימם צדק
הריני להודיע בקול רם שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה בארץ תמיד מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, זה לא קרה בגלל “פוליטיקה של קורבנות” אלא בשל ההתנכלות המתמדת של המדינה והחברה ההגמונית האשכנזית. צבי בן-דור על מאמרה של אווה אילוז
מחג בעל אופי של מחוות קירבה, ידידות, פיוס, ואיחוי שסעים בין יהודים למוסלמים הפכה “המימונה” בישראל לחג גרגרני, כשהאשכנזים ממלאים בו כרסות ועושים באמצעותו הון פוליטי