הקליפ של המוזיקאי הפלסטיני ג׳ואן ספדי, הטוען שמזרחים הם בעצם ערבים, מצליח לזלזל גם בתרבות הערבית וגם בזהות המזרחית, ולאמץ קריאה לבנה ומערבית של המזה״ת. אבל אפשר גם לראות אותו כעוד אבן דרך בניסיונות האחרונים לדיאלוג פלסטיני-מזרחי עוקף אשכנזים
היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל “מאבק לא אלים”. המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, “יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה” בהוצאת בימת קדם
הרב עובדיה יוסף, אף שהצליח להעלות את קרנם של הספרדים בישראל, ויתר על המורשת הספרדית ההומניסטית העשירה וקיבע את השיכנוז של הקהילה הספרדית הדתית בדמות הכיתתיות החרדית האשכנזית הפונדמנטליסטית
הפרויקט של ה”יהודי-ערבי” מנסה להדגיש קשר היסטורי ונקודות דמיון קרובות כמו מראה חיצוני דומה, מנהגים וכו’, אך במקביל מתעלם ממרכיב השפה כשפה חיה, זמינה ואמיתית. מחשבות על המושג
אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר – החדקל, אַלדִּגְ’לָה, או הנילוס, אַלנִּיל • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
בחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת’ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב. לקראת המופע “שכונת התקווה, קהיר” בפסטיבל “לבי במזרח”
“שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!” הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר “מעורבת” והחזרה אליה כאדם בוגר