"מן היושר שתחל כבר הדאגה הנכונה לאנשי העוני שבשכונות העוני" – אותן מלים מ-63' של תושבי מנשיה מהדהדות גם היום בשכונות המועדות לפינוי בתל אביב-יפו, בקרב משפחות שזכויותיהן הקנייניות לא הוסדרו במזיד ע"י המדינה. והמאבק ממשיך
מה שקרה השבוע ביפו ובחיפה ממחיש כיצד המשטרה הפנימה שמותר לה לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע מחאה פלסטינית. וזה כמובן לא נעצר בדרג המדיני – זה גם הלך הרוח בחברה הישראלית
כיצד זה לחיות בעולם שבו האלימות והבריונות ברחובות מאלצות אותנו לפתח ידיים חזקות כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו? עבד אבו שחאדה מוצא דמיון בין יפו לניו יורק בספרו של טא-נהסי קואטס "בין העולם וביני"
היום הרגשתי את העצב וריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, משפחה שכולה וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה
מנשייה הייתה אמורה להימחק מההוויה התל אביבית, אלא שדווקא קבורת החמור שלה קיבעה אותה בזיכרון הקולקטיבי, והפכה את פארק צ׳רלס קלור לאחוזת קבר ללא מצבה. הנוכחות הזאת היא שאיפשרה לענת אבן ליצור סרט שהוא כולו תפילת יזכור • מגזין קולנוע דרום
הציבור והתקשורת הישראלים מזדעקים במקרים של ונדליזם בבתי קברות יהודיים ברחבי העולם, אך כאשר הדבר קורה בבית קברות מוסלמי ביפו, ועוד בערב יום השואה? ובכן, השתיקה רועמת
כמה דקות לפני התפילה למען נשמתו של מועתז מסרי שנרצח ביפו, עשרות צעירים שנראים ממש כמוני בוהים בחלל הריק עם דמעות בעיניים, חושבים איך זה שחברים שגדלנו עמם, עבדנו עמם, רבנו וצחקנו יחד, כבר לא בינינו
הקריאות לתפילה וצלילי פעמוני הכנסיות אינם אקטים פוליטיים, כי אם חלק אינטגרלי מזהותנו ומזהות ערינו. ״חוק המואזין״ שמלווה בסיסמאות שקריות על ״איכות חיים״ יהודית בלבד מוביל אותנו צעד נוסף לקראת הטרנספר של ערביי ישראל
