חברת חלמיש הבטיחה לטפל בהיתר בנייה לבניית רמפה לנכים בכניסה לבניין ביפו – אך במשך שנים לא עשתה כלום. אתמול הגיע דחפור מצויד בניירת המתאימה והרס אותה. אשה אחת נותרה שוב אסירה בביתה
כאשר עיריית תל אביב יפו מפרסמת הזמנה ליום פתוח במוסד חינוכי בתרגום לערבית קלוקלת, כה קלוקלת שהיא בלתי-מובנת בעליל, היא לא באמת מזמינה ערבים. היא ממשיכה לשדר להם שהם צריכים לוותר על תרבותם ולהיכנע לתרבות העברית
בימים אלה נאבקים עשרות הורים, ערבים ויהודים, למען פתיחת בית ספר דו-לשוני עברי-ערבי ביפו. גנים כבר פעילים בהצלחה מזה שנתיים, וכעת הגיע הזמן לעלות כיתה. אבל העירייה גוררת רגליים ומציעה להורים הצעות שאי אפשר לחיות איתן
שלושה קשישים יפואים חסרי בית גרים באוהל בגינה ביפו כי גירשו אותם ממאהל ארלוזורוב. לא לאורך זמן כי העירייה “ללא הפסקה” הוציאה להם צו פינוי מהיר. עכשיו הם גם בלי אוהל
שכנים חדשים בשכונה באו כדי להיות אדונים. על מתנחלי ישיבת “שירת משה” והתנכלותם לילדי שכונת עג’מי ביפו בימים הרעים הללו. מחפשים בנרות עוד מקומות להבעיר אש ואלימות
-למה החלטת לכתוב על השיבה? -בכלל לא התכוונתי לכתוב על השיבה. כתבתי על תכשיטים, יהלומים, תל אביב, יפו. כל מיני דברים. שיחה בין חוקר שב”כ לבין תום, סופר העובד כשוליית צורפים, מתוך הרומן “הצורף” מאת משה סקאל
התחלתי להרגיש כסופר שתקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו. האנשים שציפה להם לא הגיעו והוא רצה להפסיק את ההקראות, אבל היה קורא אחד שרדף אחריו ולא נתן לו להפסיק • מעבר לדפים: סופרים וסופרות על מפגשים מעניינים עם קוראים וקוראות
חוק רשות מקרקעי ישראל ופסיקות בג”צ מנחים את הרשות לשקול שיקולים של צדק חברתי וצדק חלוקתי, ובכל זאת, הרשות מפרסמת מכרזים שכל עניינם הוא רווח פיננסי, כאילו מדובר בחברה בע”מ. על מכרז אחד יותר מדי
“לכל אישה יש בעל, יש בן או אח, ויקשיבו לה. אם לא מיד אז בעתיד. בסוף המסר הזה מחלחל דרך האשה לכל בני ובנות המשפחה. זה כמו פצע שמגליד על מוגלה ואנחנו מגרדות אותה”. נשות יפו לא מוכנות יותר לשתוק