תלמידים ישראלים נעים לאורך שנותיהם במערכת החינוך בין שני מוקדי זהות – קורבן השואה והחייל המת – כאילו היה זה נתיב בלעדי. התוכנית הנוכחית של בנט, ״אמץ חלל״, מעמיקה עוד יותר את פולחן המוות, עם שכול נטול סימני שאלה שירחף בכיתה במשך כל השנה
על השפעתו הרבה של חוקר הלאומיות שהלך השבוע לעולמו בנדיקט אנדרסון וספרו ״קהיליות מדומיינות״, והכנסתו לרשימה השחורה של אם תרצו – שם ניתן למצוא את כל החוקרים המסוכנים שכתביהם משחיתים את נפשו הרכה של הנוער
בניגוד לדעות שמאליות מתנשאות, הלאומנות של השכבות הנמוכות בישראל היא עמדה רציונאלית ולא מוסתת. אולם ללא ספק, הרצון בשוויון אוניברסאלי רוחש מתחת לפני השטח ואין לו עדיין ביטוי פוליטי ממשי
אינני יודעת מהו קסמו של דרעי המעוור כך את עיני חבריי הביקורתיים ביותר, אבל אל תטעו: תמיכה בש"ס היא תמיכה בפטריארכליות. השבת העטרה ליושנה משמעה, ראשית כל, הכתרת ההנהגה הרבנית הגברית המזרחית בכל הכתרים הראויים
היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
המושג של מדינה יהודית מנוגד לכאורה למושג של מדינת כל אזרחיה ולא בצדק. מאיר בוזגלו מתחיל לפרק "מדינות" אלה לערכים המרכיבים אותן כדי להבחין בין מאבק צודק ללא צודק ומבקש להיאבק על משמעות פוריה ומוסרית של המושג של מדינה יהודית עבור כל אזרחיה
יהדות היא בו זמנית לאום, אתניות, גזע, וגם דת, ואף לא אחד מהם. כל הקטגוריות הללו התעצבו בהקשר אירופאי נוצרי ספציפי, וכעת נדרש מאיתנו לפתח שפה פוליטית יהודית עצמאית שיונקת מתוך הכרת המסורות היהודיות ומתוך דיאלוג ביקורתי עמן
כשההיגיון האתנו-לאומי מאפיל על ההיגיון של ההון: עשרה יישובים קהילתיים המתוכננים במבואות ערד מסעירים את הנגב. המתנגדים והתומכים אולי לא מודעים לכך שזו תוכנית שהתחילה ותיגמר על הנייר בלבד. אז למה ממשיכים לתכנן?
היכן הציונות בין ארה"ב ואוסטרליה לבין קניה ואלג'יריה? למתווכחים משני צדי המתרס סביב ספרו של שלמה זנד התשובה לכאורה ברורה. אולם, בהתבוננות היסטורית על התפתחות הציונות מתברר אחרת
