כשבקיץ 2005 יצאו לרחובות חסידי מועצת יש”ע וזימרו “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”, הם התכוונו לעם במשמעות הלאומית. אך כשבקיץ 2011 יצאו לרחובות מאות-אלפי מפגינים בקריאות “העם דורש צדק חברתי”, הם יצרו הגדרה שונה. אור שי בודק מי בפנים ומי בחוץ
המו”מ המדיני הוכיח עצמו כזירת איגרוף שבה הפלסטינים לא מפסיקים לחטוף. הפנייה לאו”ם, על אף שלא תשנה את המציאות השטח, מוצדקת לחלוטין ומהווה רגע היסטורי במאבק הפלסטיני לחירות ולעצמאות
תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
מעבר לדיון השוטף בזכויות הפלסטינים, עלינו לבחון מחדש שאלה שכמעט ואינה נשאלת: “מהן זכויות היהודים בפלסטין/ארץ ישראל?” זהו הבסיס לתהליך של דה-קולוניזציה ושינוי קריטי בתודעה הישראלית
מנפוליאון ועד אובמה: עשרות שנים לפני הציונות העניקו אימפריאליסטים מערביים ליהודים לגיטימציה להתיישבות בפלסטין. היהודים נדונו מראש להיות זרים במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. חלק ראשון
השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
ושוב מועלות אותן טענות ישנות ומופרכות באופן נחרץ, במטרה להשיב לישראלים את מעמדם כקורבנות ולהשיב את הפלסטינים והערבים למקומם כאויבי הנצח של העם היהודי. טוב, נו, תחכום מעולם לא היה הצד החזק בתעמולה של אם תרצו
מבין כל הכפרים הדרוזים, בבית ג’אן יש הכי הרבה חללים שנהרגו בשירות צבא ההגנה לישראל. תושבת הכפר פידא זידאן מפורום המשפחות השכולות מסבירה איך מצאה לבסוף זהות בתוך התהום הזאת
לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
