שהעובדות יבלבלו אתכם
הדיון הציבורי בישראל על אירועי השנים 47′-49′ ועל הפליטים הפלסטינים היה מאז ומתמיד דיון פוליטי. בעקבות שורה של התפתחויות פוליטיות, חברתיות ותיאורטיות, מאז שנות ה-80 של המאה שעברה הפך הדיון למגוון ופורה יותר. התפתחויות אלה העמידו בספק ואף הסירו מסדר היום המחקרי חלק גדול ממה שנתפס כאמיתות מובנות מאליהן בשיח הציבורי הישראלי. בין השאר, הן אפשרו ליותר ויותר ישראלים להכיר בכך שבשנים הללו, לצד מלחמה, ניצחון והקמת מדינה יהודית, התרחשו בארץ גם אירועים הרי אסון, שזכו כבר בשנות ה-50 המוקדמות לשם “נכבה”.
ביום הנכבה האחרון הגיע תהליך זה לשיאו (הזמני), כאשר המילה “נכבה” התנוססה על שעריהם הראשיים של העיתונים היומיים. אבל, התפתחות זו גוררת גם ריאקציה, בצורת ניסיונות שונים להשיב לאמיתות הציוניות המקובלות על השנים הללו, שהופרכו מחקרית זה מכבר, את מעמדן המרכזי בשיח הציבורי. הדוגמה העיקרית לכך היא כמובן “חוק הנכבה“, אך בשולי הדברים הגיחה גם תנועת “אם תרצו”, בעלת החושים הפוליטיים החדים, והשיקה קמפיין “נכבה–חרטא“ המציב את הנכבה במרכז סדר היום הפוליטי שלה. האסטרטגיה, כרגיל בטקסטים של “אם תרצו”, היא לנסח את אותן טענות ישנות ומופרכות באופן נחרץ וחד משמעי, במטרה להשיב לישראלים את מעמדם כקורבנות, ולהשיב את הפלסטינים והערבים כולם למקומם כאויבי הנצח של העם היהודי.


הצגת חצאי אמיתות כאמת מלאה והתעלמות מאמיתות שלא משרתות את המטרה, הן תמיד האמצעים העיקריים בפרויקטים של תעמולה, וכך גם במקרה הזה. כך מוצג שוב סירובם של הפלסטינים לקבל את תוכנית החלוקה כניסיון לחסל את מדינת ישראל – וזאת תוך התעלמות גמורה מכך שהתוכנית היתה רעה מאוד מנקודת מבט פלסטינית: בין היתר משום שהקצתה להם, מי שהיו באותו זמן שני שליש מתושבי הארץ, למטה מחצי משטחה. כך, גם העובדה שהוועד הערבי העליון הורה לפנות אוכלוסייה לא לוחמת מאזורי קרבות (כפי שעשו גם היהודים, אגב) מוצגת כנטישה מרצון של הפלסטינים את ארצם.
באותו אופן, התמוטטות היחסים העדינים בין הקהילות היהודיות לבין אוכלוסיות הרוב בארצות האיסלאם, על רקע האלימות בין היהודים לפלסטינים, התמוטטות שאחת מתוצאותיה היו התרכזות של חלק גדול מיהודי המזרח התיכון במדינת ישראל, מוצגת כגירוש. כך גם כישלונו המוחלט של חג’ אמין אל-חוסייני להנהיג את הפלסטינים במאבקם לשחרור לאומי מבריטניה, שהוביל לחבירתו לגרמניה – האויבת המרכזית של הבריטים במלחמת העולם השניה – מוצג כחבירה לנאצים למען השמדת היהודים; ועוד ועוד.
כמובן שתוכניות הטרנספר הציוניות משנות ה-30 וה-40; מקרי הטבח והאונס המתועדים שביצעו לוחמים יהודים בפלסטיניות ובפלסטינים; הביזה הפרטית והממשלתית של רכוש פלסטיני; השימוש בקורבנות השואה ובפליטים היהודים מארצות האיסלאם למען מטרות פוליטיות ותוך אפליה בוטה בחלוקת השלל הפלסטיני בינם לבין האשכנזים הוותיקים; והביצוע בפועל של גירוש כפוי בקנה מידה רחב על ידי לוחמים ומפקדים יהודים; כל אלה כלל אינם מוזכרים.
אולם גם אם נשים בצד את “הניואנסים הדקים” הללו, הרי שעל עובדה אחת אין ויכוח: מדינת ישראל פעלה ופועלת, מאז 48′ ועד ימים אלה ממש, במגוון רחב של שיטות על מנת למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לארצם, לבתיהם ולרכושם. מבצעים צבאיים כאלה ואחרים, לצד חקיקה נרחבת, פעולות הריסה וייעור, יישוב יהודים בתוך בתי פלסטינים ועל אדמותיהם ומדיניות תכנון ובנייה מגמתית הן רק הדוגמאות הבולטות ביותר לאמצעים שמפעילה מדינת ישראל עד היום, כפי שיכול כל קורא עיתונים לראות, על מנת למנוע את שיבת הפלסטינים – מהגדה ומהרצועה, מהפזורה וגם מתוך מדינת ישראל.
ביסוד כל הפעולות האלה עומדת פוליטיקה של דמוגרפיה והתנחלות: השאיפה לרוב יהודי בארץ כולה, ולרוב יהודי בכל חלק וחלק ממנה, מהווים את הבסיס למדיניות ממשלות ישראל מימין ומשמאל כאחד, כאשר ההבדלים הם באשר לאסטרטגיה העדיפה להביא למטרות אלה.
הכרת העבר היא אמנם תנאי הכרחי ליהודים ולפלסטינים השואפים לחיות בחברה שיוויונית וצודקת יותר, אולם היא כשלעצמה לא מספיקה. כדי לקיים חברה שוויונית וצודקת לכל דרושה החלטה פוליטית. החלטה לדחות את הפוליטיקה הקולוניאלית, ולהתחיל להתייחס לבני ובנות כל קהילות הארץ – אלה שחיים כאן עכשיו, אלה שגורשו ממנה וצאצאיהם אשר יבקשו לשוב אליה – כאל בנות ובני קבוצות בעלות זכויות, הראויות לנגישות למשאבים חומריים וסימבוליים גם יחד. אז יוכל גם הדיון בעבר המשותף לכל הקבוצות הללו להפסיק לשמש כנשק ולהפוך לאמצעי לבניית קהילה פוליטית משותפת לכלל הקהילות הללו.
הכותב הוא מרכז מידע בעמותת זוכרות


