אם נרצה שתהיה יום אחד אפשרות למפגש ממשי בין יהודים לפלסטינים, נצטרך קודם כל לחייב את עצמנו לעצור את האלימות, את השליטה, את הגירוש ואת הרצח. עמדה נשית-דתית יכולה לתרום הרבה לקידומה של התחייבות שכזאת
הפלסטינים הכירו בישראל כבר שלוש פעמים. המצרים מעולם לא נתבעו להכיר בישראל כמדינה יהודית. תביעה להכיר בהגיון הפנימי של מדינה היא תביעה מוזרה בפוליטיקה הבינלאומית ויש לה משמעויות מזיקות לתובעים
יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור: בצורתו הנוכחית, המשא ומתן המדיני הנוכחי הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש. אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו
עוד מעט יתחילו המוספים וכותבי הטורים לציין עשרים שנה להסכמי אוסלו. אבל קודם צריך לציין עשרים שנה לאחיהם הגדול: הסגר הגדול על השטחים של 1993, זה שביסס את מדיניות ההפרדה
לכל סכסוך יש את ההיסטוריה והנסיבות הייחודיות שלו, ולכן פתרון שמתאים לאחד לא יתאים בשום מקום אחר. ובכל זאת, חגי מטר מפיק לקחים מ-15 שנות שלום בצפון אירלנד
הטראגיות והייאוש הם תוצר של הכיבוש ארוך השנים הזה. הטראגיות והייאוש הם שהובילו למעשה הקיצוני הזה. לא את מעשהו של סאמר עיסאווי יש להוקיע, אלא את המשטר שיצר תופעות כאלה. תגובה למכתבם של אנשי הרוח לשובת הרעב
ישראל נכנסת ויוצאת מעזה כבר שנים, דיכוי העם הפלסטיני נמשך, וחמאס ממשיך לירות. התוצאה היא בישול אלים, איטי, מכוון ומתמיד של האזור. העיקר ש"עמוד ענן" של ביבי ממשיך לטחון את אשליית ההרתעה
היכולת לאפשר למיליוני פלסטינים בשטחים לחיות תחת משטר אזרחי סביר כרוכה כרגע ביכולת להכריע בסוגיית זכות השיבה במסגרת הסכם כולל. הפלונטר הזה הוא עוד כשל ברעיון "השלום" של השמאל המדיני, המחבר באופן כמעט מאפיונרי הענקת זכויות בסיסיות עם יישוב כל המחלוקות הלאומיות
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
