מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב"מאחורי הסורגים" ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו "החיים על פי אגפא" – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
הקטגוריה החביבה של כור ההיתוך, "המעורבים", לא עומדת במבחן המציאות: בישראל, עובדות בנאליות כמו צירופים של שם משפחה, חזות ומקום מגורים ממשיכות לחרוץ סיכויי חיים ולעצב זהות אתנית, מעמדית ותרבותית. אז תשכחו מה"היום כולם מתחתנים עם כולם וכבר אין דבר כזה". על ספרה של טליה שגיב
בואו נדבר רגע על הלובן. זה שמעלים את עצמו בתוך שיח זכויות האדם. שיח הלובן בא להפוך את המצב הזה באמצעות הפיכת הגזען לאובייקט, למסומן, למי שהמאבק הוא בו ולא שלו
טליה שגיב, סופרת ודוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה ילדים ממשפחות מזרחיות-אשכנזיות באמונה שתמצא את היעדרו של השסע בתודעתם של "המעורבים" וגילתה עיוורון ושכנוע עצמי
"לאחר שסיימה את עדותה ביקשה המורה מתלמידיה לחלוק את סיפורי המשפחה שלהם מתקופת השואה. בכיתה השתררה דממה. אף אחד מהתלמידים לא היה יכול לחלוק עם הכיתה סיפורים משואה, שכן משפחותיהם לא חוו אותה". מה ההבדל בין האופן שבו מנחילים לתלמידי תיכון מזרחים ואשכנזים את הזיכרון הלאומי? ואיך זה תורם להסללה?
