יוצאי אתיופיה יצאו שוב לרחובות כדי למחות על החלטת מח״ש לסגור את התיק בפרשת יוסף סלמסה ז״ל. מי שחושב שמקרה זה – לצד מקרים נוספים רבים של אלימות משטרתית, אפליה והשתקה – יגרמו לזעזוע ציבורי, נוכח שהמדינה ממשיכה לטמון ראשה בחול
הפעילות של הסוכנות היהודית בגונדר שבאתיופיה הפכה את המקום למעין מושבה קולוניאלית ישראלית, שבעיקר משרתת את המתנדבים וחווייתם ה״אותנטית״ ולא את המקומיים – שלא לדבר על תועפות של התנשאות, הון עתק שנשפך ופרויקטים מופרכים. ואף אחד לא מספר את האמת על העתיד השחור בישראל
משום מה מנסים לייצר הפרדה בין הגזענות הממסדית כפי שאנו חווים אותה ב-40 שנים האחרונות לבין התנהלותה של המדינה במקרה של אברה מנגיסטו, אבל מה ההבדל בעצם? אבי ילאו על הפחד להסתכל לגזענות בעיניים
אז למה הם מוחים? הסבר שיטתי ומעמיק למשבר הפנימי – בין הארגונים והדורות, והחיצוני – אל מול יחס הממשלה, שהוביל להתפרצות הקשה של מחאת יוצאי אתיופיה, ולקול החדש הנשמע בקהילה. וגם כמה עצות לשר הקליטה הטרי
מורות וגננות במערכת החינוך אינן מסוגלות לתת מענה לכיתה הטרוגנית במוצאה. צריך לקוות שמתישהו ילד חום לא יהיה בגדר “אמא, הנה כושי”, או גרוע מכך, ברוח המאבק הנוכחי, “אין שחור ואין לבן”. כי השוטר הלבן והאלים הבא כבר נמצא – בבית, בכיתה, בחדר הלידה, בבטן אמו
״אני פורשת את התמונות על הרצפה ומזכירה לה את נוה אליהו, את הים, וכמה עבודה היא יכולה למצוא ליד קניון הזהב. אבל אמא יושבת מכווצת. היא מאוד רצתה לעבור מהקרוואן למקום אחר ועכשיו שאנחנו כאן היא אומרת שאין לנו עתיד ואני לא מבינה אותה״. סיפור קצר על הגירה, צבע והתבגרות