ביקורות רבות על סרטו של עבדלטיף קשיש, "כחול הוא הצבע החם ביותר", טענו כי מדובר בפורנוגרפיה שמכוונת לקהל סטרייטי. אך סצנות המין המפורטות בין הגיבורות אמה ואדל דווקא שואלות שאלות מורכבות על ייצוג מיני נשי בוטה ועצמאי, חותרות תחת החיבור המיידי בין מין לכוח ומציעות פוליטיקה מגדרית חדשה. קריאה אחרת
אני עדיין מתרגשת מנשים שמשירות מבט, שבוכות, שכועסות, שנוגעות בעצמן, ויכולה רק לחלום על היום בו הן לא ייאלצו לעשות את זה תחת המבט הגברי. יעל משעלי עושה את החיבורים ההכרחיים בין פרשת מיילי-שינייד לזעם הקדוש על ריהאנה
השופט ישעיה אינו הראשון שמעניק לגיטימציה לאלימות מינית. עירית נגבי על התפיסות לגבי נשיות וגבריות ויחסים "נורמליים" בין גבר ואשה, המעצבות את הגדרות האונס שבבסיס ההכרעות השיפוטיות
כולנו יודעים שיבוא יום והגוף יבגוד, אבל יש משהו בסטטיסטיקה הכמעט מוחלטת של הנשאות, שהופך את הבגידה למיידית וקרובה, את הגוף לאסון שמתהווה בכל רגע. וההשוואה שתמיד מחכה לי בסוף היום – אין לי מלים לתאר את הפחד שלי לסיים כמו אמא שלי
אם מישהי מרגישה שהמלה "שרמוטה" משפילה אותה, אני עדיין רוצה שתרגיש רצויה, שתרגיש שיש לה קול. ואם מישהי מרגישה שאותה מלה בדיוק משחררת אותה, אני רוצה שיהיה לה חופש לבטא את עצמה
כי בעצם אין כזה דבר בכלל, שרמוטה: יש אשה. וכל אשה זכאית להתנהל כראות עיניה. להתלבש כראות עיניה. להיות מינית, עם מי שהיא רוצה. או לא להיות מינית. וזה לא משנה מה וכמה ואיפה ולמה המיניות שלה – יש לה זכות בסיסית לביטחון
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
