במדינה המסירה את אחריותה בתחום החברתי והכלכלי, מתפתחים אי-שוויון ועוני ונוצר משבר דה-לגיטימציה מצד האזרחים. הממשלה, מצדה, מתמודדת עם זה באמצעות שליפת מצעד אויבים קיומיים המתחלפים לפי הצורך
בבואנו להמשיג קיימוּת אורבנית ולממש אותה עלינו להידרש לסוגיית המחסומים, החברתיים והפיזיים, בין בני אדם. פטר מרקוזה משרטט מצפן תכנוני-ערכי של עירוניות צודקת ומקיימת. מצפן שנעדר מיחסה של עיריית תל אביב יפו לגבעת עמל. שוויוניות היא מטרת-על במצפן זה
בשנים האחרונות האקדמיה הפכה לאחד משקי החבטות שמואשמים בהרבה יותר מתחום אחריותה. עודד גולדרייך מהפורום להגנת ההשכלה הציבורית מצביע על מקומה של האקדמיה במסגרת מנגנוני הדיכוי הן כסובייקט מדכא/משחרר והן כאובייקט מדוכא/משוחרר. חלק א'
המשבר העמוק שיצר הניאו-ליברליזם הוציא מיליוני אנשים בעולם לרחובות, ומחייב חשיבה מחודשת אודות ההסדרים הכלכליים הקיימים. מודלים כמו קואופרטיבים, חלוקת מניות לאזרחים, הכנסה בסיסית לכל ועוד מנסים לצמצם את אחד המקורות המרכזיים לאי-שוויון – הכנסות שמקורן בבעלות על אמצעי ייצור. על (אפשרות של) עתיד טוב יותר
האופן בו מספרת המדינה את עתידה בתוכנית הכלכלית החדשה מתבטא במטבעות לשון כגון "אוכלוסיית המובטלים הכרונים" – מגיפה של ממש. קוראים בין שורות התקציב – פרויקט בהמשכים
עיון בתוכניתה של העבודה "לכלכלה הוגנת" מגלה עד כמה צדקה יחימוביץ' כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונת המשוררת, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרות למחצית הענייה של אזרחי ישראל
