הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
עמוס עוז
-
סיפורה של גליה עוז שמט את קרקע הספרות מתחת לרגליי
אגרוף הכאב ששלחה גליה עוז אל העולם הבקיע דרך הנייר, קרע את המילים הכתובות והותיר את החלל חשוף ממילים, פרוץ לכל רוח -
זה לא הסיפור שלי, חשבתי
ספריו המוקדמים של עמוס עוז הציגו בפניי ישראליות אידאלית, נכספת, שעבור ילדה ממוצא תימני מפרבר של תל אביב נדמתה בלתי ניתנת להשגה. רק מאוחר יותר הבנתי שגם הוא עצמו השתוקק להרגיש שייך -
מאיר שלו, החוצפה והמעגל שאין בלתו
הספרות שיצרו טובי בניה של ההתיישבות העובדת התעלמה ממזרחים או ייצגה אותם באופן כה מעוות, שלא בטוח כמה הייתה מירי רגב רוצה להיות דמות פרי עטם. בשולי הפולמוס על ההתלהטות העכשווית בין שרת התרבות למאיר שלו -
ודרעי ממלא פיו מים
אם אריה דרעי החדש עדיין מעוניין לערער במשהו את תשתית הגזענות האנטי-מזרחית בישראל – הוא חייב להחזיר את אריה דרעי הישן. זה שלא התחנף להגמוניה האשכנזית ושתק מחשש שתדבוק בו "עדתיות" -
על העיוורון
השמאל מיהר להגן על עמוס עוז, שרק רצה שברגותי יבין את "הסיפור שלנו". אבל ההשלמה עם ה"שלנו" היא הדבר הבעייתי באמת -
לך לעזאזל, עמוס עוז
על הסופר שזיעת המעוול לעולם לא ניגרת על מצחו. שחמת זעמו וייאושו של העשוק לעולם אינם מעוותים את פניו
