ודרעי ממלא פיו מים

תודה לאל, שהידיעה בדבר תמיכתו של הסופר עמוס עוז בשובו של אריה דרעי נתחוורה כשגויה. השבח לבורא עולם, שלא הדריך את סופר החצר של ההגמוניה האשכנזית, שדמות המזרחי בסיפוריו מתאפיינת בתכונות השליליות שמייחסת לו אותה הגמוניה, אל פתחו של דרעי – ובאמצעותו אל כלל המזרחים/ות. סופר חצר זה, שמעולם צידד, גם אם באופן ”ספרותי” ופסיבי, בדיכוי ובגזענות האנטי-מזרחית בישראל – מקומו הטבעי והמתגמל הוא בביצה שבה הוא דוגר עוד משחר נעוריו. אבל, הסיפור האמיתי הוא לא עוז. הוא במקום אחר.

בדיוק שבע שנים חלפו מאז שוחרר דרעי מכלאו. דרעי, לאחר ששילם את חובו לחברה (האשכנזית, חשוב לציין), אינו דומה כלל לדרעי שהכרנו במהלך העשור האחרון של המילניום השני. הופעותיו התקשורתיות המועטות יחסית במהלך שבע השנים האחרונות, נעדרות כל אמירה שיש בה כדי לערער משהו מתשתית הגזענות האנטי-מזרחית בישראל.

תשתית זו, המשתרעת מהמגזר החילוני-אשכנזי ועד המגזר החרדי-אשכנזי, ומה שביניהם, חוגגת את הישגיה המשמעותיים מדי יום ביומו, בעוד דרעי (כמו גם המזרחים הביקורתיים שלנו, באקדמיה ובמקומות אחרים) ממלא פיו מים, כאשר חששו הגדול הוא שמא רבב ה”עדתיות” והבכיינות, כלי הנשק היעילים והקטלניים ביותר של ההגמוניה, יידבק בו.

גם כשפרשת הגזענות החרדית-אשכנזית המכוערת בעמנואל עמדה בעין הסערה התקשורתית, ביכר דרעי את תפקיד ה”מתווך” וה”מפשר” ונמנע מהבעת דעה נחרצת ותקיפה, כפי שעשה חה”כ חיים אמסלם, למשל. דרעי הולך, ואני מקווה שאתבדה, בדרכם של כמה פוליטיקאים מזרחים, ששגו בהזיות השווא של הממלכתיות וה”ביחד”, ומהר מאד מצאו עצמם ”עדתיים”.

את מעמדו הבכיר של דרעי בציבוריות הישראלית, לבד מאישיותו ומהכריזמה הטבעית שלו, הוא ינק מהציבור המזרחי. את שיא כוחו הפוליטי, עד לפני כעשור, הנביע סדר היום המזרחי שאליו חתר, כמו גם תמיכתו של אלקטורט מזרחי עצום – כמעט חצי מיליון מצביעים – בסדר יום זה, המוכחש בתקיפות על-ידי ההגמוניה. האצת ההגירה הלבנה מברית המועצות לשעבר, תוך התעלמותו של הממסד ממוצאם הלא-יהודי של מרבית המהגרים (ובמקביל בהקפדה יתירה על יהדותם של עולי אתיופיה השחורים), הייתה פועל יוצא ישיר של אותה מציאות.

אחד הסיפורים הלעוסים לעייפה הוא, שהעמימות של דרעי נועדה לרכך את זעמו הצפוי של הרב עובדיה, החושש מפני ייסודה של מפלגה בראשותו, אשר תכרסם בכוחה של ש”ס. גם אם לסיפור זה יש רגליים, דרעי יכול היה להצהיר חד משמעית שאינו מתכוון להקים מפלגה, ויחד עם זאת לאתגר את ש”ס בסדר יום מזרחי תקיף ונחרץ, למשל בנושא הגזענות בעמנואל, הסלקטורים של הוועדה לבחירת שופטים, המצנעים, החפרים, ההרצוגים, ההסללות בחינוך ועוד. אבל דרעי מבכר לשתוק. ואם הוא אומר משהו, זה משהו סתמי כמו ביטולן של המפלגות החרדיות, אחדות העם והבלים מן הסוג הזה.

לדרעי יש, בלשון המעטה, יכולות מוכחות. מצבת הפוליטיקאים הנוכחית, כולל בכיריה, אינה בליגה שלו. הצעת החוק למניעת שובו של דרעי לפוליטיקה, בניצוחה של החוטובלית, אינה אלא ניסיון נואש להנצחת תת-הבינוניות במוסד המחוקקים, אגב מניעת תחרות איכותית ומתבקשת. אלא, שליבת העניין אינה בניסיון להכשיל את שיבתו של דרעי לשדה הפוליטי, לא כל שכן האם עמוס עוז, הכל כך צפוי, תומך, או לא, בדרעי. עתידו של דרעי, זאת עליו לדעת, הינו תלוי מזרחים בלבד.

זניחתו של סדר יום מזרחי מכיוונו של דרעי תזמין נטישה של האלקטורט המזרחי הפוטנציאלי. אם הוא משתעשע באשליה שה”ממלכתיות” ו”אחדות העם” תתגמל אותו בבונוסים מההגמוניה האשכנזית, מהר מאד הוא ימצא עצמו כעוד מזרחי ”עדתי”, בדיוק כפי שקרה לכל פוליטיקאי מזרחי שניסה להחניף לזרם המרכזי, התבטל בפניו, אך מהר מאד מצא עצמו מחוץ למשחק.

אם לדרעי חשובה דמותה של החברה בישראל, ואם מקדם הצדק החברתי והיעדר העדתיזם הם המגדלור הרעיוני שלו, ראוי היה שהוא יתחבר מחדש לצד המזרחי שבו, כי דרך המיינסטרים האשכנזי – כך מלמד הניסיון האמפירי – חרושה בעדתיות מסוכנת (ורק לפני כמה ימים מצנע עשה לנו תזכורת).

***

בבחירות לכנסת ה-15, שהתקיימו במאי 1999, נמנה כותב שורות אלה עם מי שהצביעו עבור ש”ס והעלו את מספר המנדטים שלה מעשרה ל-17. למעלה מ-400 מאות אלף מזרחים נרתמו לסדר היום החברתי-תרבותי שהציע דרעי, ועל כך גאוותי. לקראת סוף ספטמבר 2000 נכלא דרעי. מאז, 11 שנים חלפו, ולא השתתפתי בהצבעות לכנסת. החלטתי לא לקחת חלק במצג השקרי של ההגמוניה האשכנזית. יש לקוות שדרעי, אם ירוץ לכנסת, ייתן לי סיבה סבירה לשנות את החלטתי.