בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
יותר מדי שנים עברו כבר בצילה של מדיניות-היעדר-המדיניות של ישראל ביחס למבקשי המקלט. יותר מדי שנים עברו כבר כשברקע ההזנחה של דרום תל אביב, לצד השקעה מסיבית בפתרונות קשים מבחינה מוסרית ומשפטית כגון חולות. פסיקת בג”ץ לא עושה למדינה שום הנחות
אמנון לוי נתן לתושבי דרום תל אביב במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה”אמיתית” – מבקשי המקלט. בארגוני הסיוע היו מי שלא אהבו את זה. תגובה
יוזמתה של עיריית ת”א-יפו להקים בית ספר יסודי נוסף לילדי המהגרים והפליטים בדרום העיר, עוררה תגובות סוערות וצודקות מכיוונים שונים. בכל מקרה, כל עוד ממשלת ישראל לא תפתור את הבעיות העקרוניות של טיפול בפליטים – לא יהיה גם פתרון טוב לדילמות מהסוג הזה
הם עומדים פה כבר מהבוקר. לא מבינים מה ההיגיון. למי מאפשרים כניסה, ולמי לא. סצנה קטנה מההתעללות הבירוקרטית במבקשי המקלט בפתח משרד הפנים בב”ש ובתווך מזרחים וערבים
סיבוב נוסף שבו העיתונות הישראלית הנועזת נלחמת בגזענות נגד הפליטים מאפריקה על ידי חשיפת שורשיהם האתניים של ה”מסיתים”, כלומר יהודים מזרחים. חבל שעיתונאים לא מנהלים במקום זה מצור על משרדי הממשלה עד לקבלת תשובות למצב
הגיע הזמן לחסוך באנרגיות היקרות שמופנות לביקורת אינסופית על ה”שמאל” ולחכות לטרנספורמציה בתודעה או בפרקטיקות. כדאי להודות – יש סיכוי טוב שזה לא הולך לקרות. בינתיים אנחנו, המשפחות והקהילות שלנו ממשיכים להיות שותפים למפעל אלימות, דיכוי והרג
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
