בסדרה שביים אלון לוי "מעשה בחמישה משוררים" מוצגות אפשרויות קיום, לא רק פואטיות, בעולם שבו השירה היא חובה, צורך קיומי, פריבילגיה או מוצא. כל אחת מהאפשרויות מוצאת את דרכה הססגונית למסך
כל כפר מכיל בתוכו רחוב ראשי אחד גדול, שבלעדיו אין לב פועם חיים. ובלעדי בתי הקפה של אותו עורק ראשי, אין דם בכלל. כי איפה תמצא את אנשי הכפר? במעבדה לייצור תאי גזע הסמוכה לעירייה?". ניסיון בידוד של צלילי מעי כפרי מבתוכו • סיפור קצר
״התרגום של המשטרה היה מאוד פשטני ולא מדויק, והמטרה שלו היתה להוכיח שהכותבת היא בעד פעולות אלימות״, העיד ד״ר יוני מנדל מטעם ההגנה, ואילו פרופ׳ ניסים קלדרון אמר ״שירה היא שירה. והיא חסינה מפני העמדה לדין״. שלב עדויות ההגנה במשפט הראווה של דארין טאטור יצא לדרך
הם לא היו לבד, הכמרים שניהלו את האינקוויזיציה, ואלה שהובילו עם לכבשנים, ואלה שצרו על צ'ה בג'ונגל, ואלה שירו בלורקה, ואלה שתלו צעירים מריסיהם בכלא סידנאיא. שיר מאת מרזוק אלחלבי
אהובה עוזרי, שהלכה השבוע לעולמה, סירבה בעקביות להיכנס לתבניות שהחברה הישראלית ייעדה לה כאישה, כמזרחית וכמוזיקאית, והצליחה ליצור שפה מוזיקלית מקומית חדשה שהיתה גם אקט פוליטי מובהק. לזכרה
לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
