אהובה עוזרי, שהלכה השבוע לעולמה, סירבה בעקביות להיכנס לתבניות שהחברה הישראלית ייעדה לה כאישה, כמזרחית וכמוזיקאית, והצליחה ליצור שפה מוזיקלית מקומית חדשה שהייתה גם אקט פוליטי מובהק. לזכרה
לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה
בתקופה בה שיח הזהויות הופך מהותני יותר ויותר, מבקשת סיגלית בנאי לחזור אל הלבנטיניות הכהנובית, ומסרבת להכריע בין זהויות קטגוריאליות. אל מול הדרישה לקוהרנטיות בזהות אתנית, מעמדית, דתית או פוליטית היא טוענת לזכותה להגדרה עצמית גמישה. לקראת המופע הערב
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
