השיח הציבורי האנטי-דמוקרטי בישראל צובר תאוצה כשכל ביקורת על הממשלה נתפסת כתקיעת סכין בגב האומה, וה”הערבים הנוהרים” ועמותות השמאל “המביאות אותם באוטובוסים” הם מטרות ההסתה הראשיות
פעם בכמה שנים המערכת מייצרת אירוע משמעותי שיהווה עבורה עלה תאנה: הנה, חקרנו והרשענו. אך מעבר לפרשת אלאור אזריה, מה קורה עם שאר מאות מקרי ההרג של פלסטינים בגדה בשנים האחרונות – האם מישהו נתן עליהם את הדין? ראיון עם זיו שטהל מארגון ״יש דין״
כל עוד החזון של זכויות אדם מתקשה לתת מענה לשאלות הקשורות לשייכות, לגבולות, לחובות, הוא אינו חזון שלם. ההידברות עם חזונות אחרים שבמרכזם אלמנטים חסרים אלה הכרחית להישרדותו, ובוודאי להרחבת השותפות בו
מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
ל״חוק השקיפות״ הנידון כעת בוועדת החוקה אין שום קשר לשקיפות: זהו כלי נשק למאבק בבוגדים ואויבי העם, שאינו מצריך התעכבות על פלפולים משפטיים אודות שלטון החוק, זכויות אדם ודמוקרטיה
“ארגוני זכויות אדם בישראל מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל ובכך הופכים את השלום לבלתי אפשרי להשגה”. לא, זה לא משפט של החברים מאם תרצו. ושמישהו יביא לנו מהר מטף
השתלטות על מוסדות המדינה כמו הצבא והמגזר הציבורי. נטרול מרכיבים עוינים באקדמיה ובתקשורת. רמיסת ארגוני זכויות האדם. מי שרוצה להבין מדוע נכשל השמאל, צריך להתחיל מהבנת האופן בו השתלט הימין על מוקדי הכוח בישראל