הפרקטיקה והשיח של זכויות האדם התרחבו עם הזמן מתפיסה ליברלית צרה לתפיסות רחבות יותר. יש מי שמוצאים את האבולוציה הזאת מדאיגה, אך היא נגזרת מהשינוי בתנאים החברתיים-פוליטיים ולכן אין דרך חזרה. מבט אל לקחי העבר עוזר להבין את האתגר הנוכחי
ארגוני זכויות אדם נוטים לכוון את הקמפיינים שלהם לציבור שמאלני, תוך שימוש רווח בשיח של מוסר ובמסרים של הפחדה ואשמה – הגורמים לדיכאון ולתחושת חוסר אונים אל מול ה”מצב”. מורן אביטל עם כמה מחשבות על הרחבת קהל היעד ואסטרטגיות שיווקיות שיגרמו לו לעשות פעולה, גם אם זה רק בקטנה
בעוד שפעילות נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם היא משאב המתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת וכרוכה במתחים. תום מהגר מברר מדוע השמאל הישראלי אינו מכיל את המאבק המזרחי במסגרת מאבקיו הפוליטיים
אמנם אין בסיס עובדתי להכללתה של ישראל עם מדינות כמו זימבבווה או ונצואלה בתחום זכויות האדם, אך אילו היו מאמצי החקיקה שיזמו והובילו נתניהו, ליברמן, אלקין ושות’ מצליחים – הרי שאז הודעת הגינוי של ישראל באו”ם הייתה מדויקת למדי
משה שריקי על משמעות המושג “כבוד” כדבק המאחה בין פרספקטיבות שונות של קבוצות שונות על זכויות אדם, וההכרח להשקיע קצת פחות אנרגיה בניגוח המחבר/ת, התובנות ו/או המתודולוגיה לטובת קידום השיח לכדי מעשה. בעקבות נסים מזרחי ויוני אשפר
ציבור המזרחים בישראל נודע בשל חיבה פחותה לשיח זכויות האדם. האם ההסבר לכך נעוץ בהתנגשות בין הליברל האוניברסלי למזרחי הפרטיקולרי, כפי שטוען ניסים מזרחי? יוני אשפר מציע כיוונים נוספים, וגם בוחן את שדה זכויות האדם ואת עולמות המשמעות של הארגונים הפועלים לקדמן
בספר לימוד האזרחות שנכתב ב-2001, ישראל עדיין מנסה להוכיח לאזרחיה העתידיים כי היא דמוקרטיה גאה, בין היתר דרך קיומם של ארגוני זכויות אדם. נירה חיות, מורה לאזרחות, לא מבינה איך היא אמורה לחבר בין המידע ה”חתרני” הזה לבין האקלים הפוליטי הנוכחי
תמצית הציונות המייהדת היא בהלך רוח הישרדותי המשהה עקרונות של זכויות אדם בשם “איום קיומי”. יריב מוהר מגיב לפוסט של מוחמד ג’באלי ומציע אלטרנטיבה החוצה זהויות אתניות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
