Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עלייתן וירידתן של זכויות האדם
פעילים וארגונים רבים בישראל ובעולם, הרואים בזכויות אדם מקור לגיטימציה, מתמודדים יותר ויותר עם אתגרים פוליטיים ופילוסופיים של המושג ומתייחסים אליו במובנים הולכים ומתרחבים מאלו שנוסחו בגרעין הזכויות המקורי, לפני יותר משישים שנה. לפני כמה חודשים כתב כאן על הנושא יוני אשפר (“עזבו אותנו מזכויות אדם”, 11.04), בתגובה לעבודתו של ניסים מזרחי.[1] תגובתו לא התייחסה כל כך לסוגיה התרבותית/מעמדית/חווייתית שהעלה מזרחי, אלא תלתה במקומה את אי-הפופולריות של זכויות האדם (בישראל) בהתרחבות הקונצפט (בעולם) וביישומו באופן לא הוגן.
אשפר טוען כי חלק מהארגונים והפעילים מדברים בקול הזכויות הליברליות בעוד שידיהם הן ידי מטרה רדיקלית ספציפית, וכי הדבר “מקרין על כל הארגונים דימוי של צביעות וחוסר הגינות – של אג’נדה פוליטית בכסות א-פוליטית”.[2] זכויות אדם כשדה רעיוני לא אמורות לישב סכסוכים, הוא מדגיש, ו“הביקורת הציבורית כלפי הארגונים לא נובעת מהאוניברסליות של הערכים שלהם אלא ממה שנתפש כיישום חד-צדדי, לא הוגן, ומאוד פרטיקולרי שלהם”. אשפר מוסיף כי רבים משתדלני זכויות האדם, שנהגו בעבר להעדיף את המדינה והמערכת הבינ”ל, מצדדים עתה “כמעט באופן אוטומטי וכמקשה אחת, עם השחקן הלא-מדינתי בסכסוך”, אף על פי שהיותו של שחקן מדינתי או לא, לא משנה את הרקורד שלו בשמירה על הזכויות.
בהקשר זה מזכיר לנו אשפר שלא רק שאין סתירה בין זכויות האדם והמדינה, אלא להפך – מבחינה היסטורית, זכויות האדם והחוק ההומניטרי הבינלאומי התגבשו בצורה המוכרת לנו כיום כחלק מהסדר העולמי ה”חדש” של אחרי מלה”ע ה-II, שהציב במרכזו את המדינה והחוק כרגולטורים של הצדק והקִדמה האנושיים. לפיכך, אשפר קורא לשוב ולחזק את הקונצנזוס האורתודוכסי הישן והטוב של זכויות האדם נטול הפניות: זה הליברלי ולא הרדיקלי(?),[3] האוניברסלי(?) ולא הפרטיקולרי, הריאליסטי(?) ולא האוטופיסטי, הקונצנזואלי(?) ולא הקונטרוברסיאלי, זה המחבק את המדינה או לכל הפחות לא מסתייג ממנה.[4]
בחיבור זה ברצוני לדון בתנועת ההתרחבות במושג זכויות האדם, ולהצביע על שני גורמים שתרמו לאבולוציה זאת. הראשון הוא המעבר מקונצפט של אכיפה בלבד לקונצפט המשלב אכיפה עם מניעה ומאבק בגורמי הרקע; והשני, הקונטקסט הפוליטי-היסטורי-החברתי הבינלאומי המקביל לשינוי זה. אני חושב שיש בתהליכים אלו כדי להסביר את מה שאשפר ואחרים רואים כלקיחת צד פרטיקולרית, ואולי אף לערער על השאיפה לשוב לתפיסת זכויות ליברלית מצומצמת, ועל ישימותה.
אכיפה ומניעה
ראשית, התמורה במישור הרעיוני-פרקטי. כמו כל שיח ופרקטיקה, גם אלה של זכויות האדם הם דינאמיים ולא סטאטיים. למעלה מחצי מאה חלפה מאז שהתארגנו זכויות האדם ושילבו זרועות עם החוק ההומניטרי הבינלאומי, ואין זה מפתיע שעם הזמן התפתח קונצפט הזכויות מתפיסה ליברלית צרה לגישה ליברלית רחבה יותר, ולא תמיד אחידה. להבנתי, תמורה רעיונית זאת לא נעשתה במנותק מעבודתם ומחקריהם של ארגוני זכויות האדם (הלא-ממשלתיים והבין-ממשלתיים), כי אם הובלה על ידם. בתור מי שעוקבים מקרוב אחרי ההפרות ותנאי היווצרותן, הם הפסיקו בהדרגה להסתפק בצעקות המעייפות והמתעייפות על ההפרות עצמן לאחר מעשה – זעקה שספק רב אם השיגה את מטרתה – והחלו לחפש את הגורמים להן. הם הבחינו לאורך זמן בדפוסים שבבסיס ההפרות, וקידמו את ההכרה (והמאבק) במה שניתן לכנות “מקדמי הפרות”. הכוונה היא למצבים חברתיים שבפני עצמם הם חממה להפרת זכויות, ואינם יכולים להתקיים בלי שתתלווה אליהם סדרה ארוכה של הפרת זכויות.
יש לכך דוגמאות למכביר: “תנאים מגדירי בריאות” מוכרים היום בינלאומית כמצבים שבאופן מוכח מביאים לפגיעות הרסניות בזכות לבריאות וביתר הזכויות; זכויות קולקטיביות נתפסות כמפתח גם לזכויות הפרט;[5] ואולי הברורה מכולם היא המלחמה, שלעולם פוגעת באופן הרסני כמעט בכול הזכויות (כולל פגיעה בביטחון, חינוך, בריאות, ילדים, נשים, בית וכו’). ההבנה שאין מלחמה בלי פגיעה משמעותית בזכויות פירושה התפקחות מהשאיפה לצאת ל”מלחמות נקיות”, ושאיפה למנוע אותן במידת האפשר. ברוח זאת גם כיבוש (ממושך)[6] נתפש כמצב שלא יכול אלא לארגן פגיעה נרחבת והרסנית בזכויות (ואין הכוונה לחירות פוליטית ולהגדרה העצמית בלבד). נזכיר שהמצור והכיבוש, בהקשר הישראלי, כלל אינם אסורים בחוק הלאומי או הבינלאומי ואינם מהווים כשלעצמם הפרה של זכויות האדם בהגדרה הצרה, אלא הם מוסדרים על ידם ולא יותר, אך גם לא פחות. אני מקווה שבארגוני הזכויות זנחו את השאיפה “לשפר” את הכיבוש הממושך, ואינם מאמינים עוד באכיפה דקדקנית של פרקטיקות מפירות זכויות השואפת לייצר כיבוש מוסרי ונאור. כפי שהם נאבקים לשיפור בתנאים מגדירי בריאות והפרת זכויות קולקטיביות, כך עליהם לשאוף למנוע את המצבים המדאיגים של מלחמה ושלטון צבאי בכלל.
במילים אחרות, יש כאן מעבר הדרגתי ותהליך של למידה. הדאגה לזכויות אדם לאחר מעשה, כשההפרה כבר התבצעה, ובלי טיפול בגורמיה, התגלתה כדומה ביעילותה לטיפול בסימפטומים בלי התייחסות למחלה. ממצאים דומים מתחום הפשיעה, הבריאות ואפילו השיווק, מצביעים על כך שמניעה דורשת משאבים פחותים ומשיגה הישגים רבים יותר, בהשוואה לאכיפה/טיפול מאוחר. כמוהם גם התומכים בזכויות האדם נעו בהדרגה מתגובה וסגירת חשבונות למניעה אסטרטגית ויעילה יותר של התנאים המאפשרים לפגוע בהן בקנה מידה גדול.[7]
כמובן שההתפתחות הזאת היא נורמלית והגיונית. ארגונים לשינוי חברתי משיגים את השינוי בהדרגה, לומדים על השינוי במהלך הדרך, ולרוב לא מסתפקים בהישג מסוים, ולא נעצרים כשמתארגן הסדר כלשהו, אלא ממשיכים לשאוף ולשנות ולהתעדכן לפי רוח הזמן. לכן אין תמה שכאשר רשמו אלה הישגים בתחום ההכרה בזכויות, הם המשיכו וקידמו גם את הטיפול במניעת הפגיעה בהן מלכתחילה. ההתקבעות הדוגמטית על פתרון סטגנטי כלשהו, וראייתו בתור הרע במיעוטו, או קץ ההיסטוריה, או הפתרון הקונצנזואלי היחיד, איננה מאפיינת כוחות פרוגרסיביים (רפורמיים ורדיקליים כאחד).
יתרה מזאת, הרחבת ההגדרה הפקיעה את המונופול לעיסוק בצדק וזכויות מידי המנגנון המדינתי והמשפטי (הלאומי והבינלאומי), שיחררה את זכויות האדם מכבלי האספקלריה של חוק ומשפט, והחזירה אותם לשדה הדיון הפילוסופי על צדק ואנושיות. משמע, התחלה של דה-משפטיזציה של החיים הפוליטיים. בל נשכח שמעבר זה נובע בין היתר מאכזבה מתמשכת ממדינות הלאום שכשלו בהבטחת ואכיפת הזכויות. התקווה ששלטון החוק הלאומי והבינלאומי יארגנו צדק אוניברסלי הלכה ואיבדה מהפופולריות שלה,[8] והדעה שהזירה המדינתית והבינלאומית אינן אלא מסגרות שממסדות יחסי כוח קיימים ואינטרסים, התחזקה והחליפה את זאת ששררה במערב אחרי מלחמת העולם השנייה.
הקונטקסט של הליברליזם
עניין זה כבר מביא אותנו אל ההקשר ההיסטורי-פוליטי של השינויים בפופולריות של תפיסת זכויות האדם. כאמור, הזכויות התפתחו אחרי שתי מלחמות עולם קטלניות, שהשנייה שבהן היתה אכזרית במיוחד. ניצולי המלחמה ביקשו לייצר עולם טוב יותר, המתבסס על מדינות הלאום בעיקר, ועל המנגנונים השונים שהן מקיימות באופן וולנטרי, כמו האו”ם והחוק הבינלאומי. עד היום הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם מתייחסים למסמך הייסוד של הצהרת זכויות האדם שאומץ על ידי האו”ם הצעיר, ולחוק ההומניטרי הבינלאומי.
ברם, הֶקְשֵׁר פוליטי ראשון במעלה שנשכח תכופות מן הזייטגייסט שבו נוצר והתחזק קונצפט זה, הוא שהליברליזם והזכויות המנוסחות בו פותחו על ידי המערב, והן הלכו ונעשה פופולריות יותר בזמן המלחמה הקרה, בין היתר מפני שתפיסה זאת סיפקה להמונים במערב הסבר של עדיפות מוסרית על פני בני האנוש שבגוש הסובייטי. הליברליזם ואיתו החירויות ממוקדות האינדיבידואל, היוו (גם) רטוריקה של עליונות על פני האויב, ושל התנשאות הקִדמה האמריקנית-מערבית על העולם בכלל ועל חברות קולקטיביות בפרט. במשך עשורים שימשו “זכויות האדם”, והן עדיין משמשות, לגיטימציה ערכית-שימושית ל”אנחנו” מול “הם”, אף ש”ציר הרשע” התחלף: מגרמניה, לברה”מ, לסין. דבר זה תרם לפופולריות שלהן במערב הרבה יותר מאשר אלה סיפקו מענה למצוקת האידיאות האוטופיות בשמאל, כפי שגורס אשפר.
בסדר העולמי השלישי, משנעלם הגוש הקומוניסטי נהפכו זכויות האדם מנחוצות למטרידות, ומסיבה לגאווה ולשיפור מתמיד לטרדה יומיומית שרק מזכירה את כשלונותינו המוסריים ומאיימת למחוק את “יתרוננו” המוסרי מול “האחר”. לא עוד נר (רטורי ואמיתי כאחד) לרגלי המערב, כי אם נטל מוסרני מיותר ומציק שלא רוצים בו ממש, ושרק “האחרים” צריכים לשפר. שרידי מנגנון זה ממשיכים לפעול במערב כיום, והם מגייסים את זכויות האדם והליברליזם כמס שפתיים דווקא כדי למחוק אותם, כגון מי שמציעים לטפל בארגוני הזכויות כמו “במדינות מתוקנות”, ושמחפשים להראות איך הדיכוי של האחר גדול יותר.
ככל שהסדר העולמי השתנה, הלך המערב והתנער בפועל מן התוכן הליברלי שקיוו לצקת בו. עם התמוטטות הציר המזרחי, מפירי זכויות האדם במערב פרקו עול. הם הגדירו לוחמים לא-חוקיים, פתחו במלחמות אסורות, אסרו ועינו בני אדם בלי זכות למשפט, והתעלמו או השתתפו או שיתפו פעולה עם הפרות בוטות ביותר של זכויות האדם בחלקים רבים של העולם (במזה”ת, באפריקה, במרכז אסיה וכו’). באחרונה אף מתחזקות אצלם מגמות אנטי-דמוקרטיות רבות. כך, במו ידיהם, ריסקו במערב את “עליונותם המוסרית” על החברות הלא-ליברליות. רק באחרונה העניקה ארה”ב בטקס רב רושם ובעזות מצח שלא הייתה מביישת שלטונות עריצים את “מדליית החירות” לנשיא שמעון פרס, בה בעת שארצו מונעת חירות מעם אחר מזה ארבעים וחמש שנים לפחות. פעם אחר פעם הוכיחו את הזלזול המדיני של בן גוריון במשפט הבינלאומי (“או”ם שמום”, “הגויים ידברו והיהודים יעשו”), ואפילו את נכונות גישתם הפופולרית של נתניהו וליברמן (הרואים בוועדות האו”ם לא יותר משיקוף של יחסי כוחות עוינים, ובחוקי המלחמה משום הגבלות מופרזות שנעשו עם הזמן בלתי-רלוונטיות). האמון בזכויות האדם ובמשפט ההומניטרי הבינלאומי התמסמס.
על כל אלה נוסף הכישלון של המנגנונים הליברליים במניעה ואכיפה. על אף הצלחות לא-מבוטלות, במשפט הבינלאומי מופקר שלטון החוק פעמיים לטיפולן של המדינות, אשר כולן כמובן בעלות עניין ומפירות זכויות בעצמן: ראשית כסמכות קודמות להתערבותו, ושנית בשיתוף וולנטארי של המדינות האחרות. הליברליזם, במילים אחרות, הפקיד חתולים במשמר על השמנת. תומכי הזכויות לא היו עיוורים לזלזול ולכשל, וגילו סקפטיות גוברת לסדר עולמי שמונהג על ידי המדינה. אם תרצו, הם אימצו בעצמם את ההתייחסות הצינית של המדינאים. המדינות הפכו מנשא של תקווה, ממארגני הסדר העולמי הצודק, מסמל הקִדמה, ומהתגשמות השכינה האזרחית החדשה – ללא יותר מאשר שחקנים בעלי עניין. התפקחות זאת היא גם בשורה מרה של ייאוש.
מגבלות הליברליזם
השיח והפרקטיקה של זכויות האדם השתנו אפוא עם הזמן, מפני שהקונטקסט ההיסטורי שלהם השתנה. לנוכח כישלונם המתמשך, הכמיהה לחזור אל הקונצנזוס הישן והטוב של זכויות האדם במובנן המצומצם, “הליברלי ולא הרדיקלי”, היא בעייתית; על אחת כמה וכמה כאשר היא נעשית בשם הערגה – המובלת ולא המובילה – ל”קונצנזוס חוצה מחנות פוליטיים” (במערב). יתרה מכך, היא גם איננה אפשרית, ולו רק מפני שהתנאים החברתיים שייצרו אותה אינם קיימים עוד. גלגלי ההיסטוריה לא שבים לאחור, ותהליכים חברתיים, בהם גלובליזציה וטכנולוגיה ואפילו התחממות הכדור, לא יכולים להתארגן רק לפי הסדר שהיינו מעדיפים לדמיין בשם הסטגנציה והשותפות הפוליטית. בנוסף, בישראל לפחות, רוב הציבור היהודי כלל לא מכיר את זכויות האדם לעומק, אלא רק משער מהן לפי שְמַן. הוא בוודאי לא מעוניין בבריתות פוליטיות המאלצות אותו להתפשר על העליונות והשליטה. ובכלל, ספק רב אם שינוי בהתנהגות פוליטית יכול לבוא משכנוע רציונלי רעיוני בלבד, ואם ניתן לפתח אמפתיה, סולידריות וצדק, תוך טיפוח הלאומיות, או התעלמות מיחסי שליטה.
מאידך, פעילי הזכויות מתקשים להתמודד עם השתייכותם הפריבילגית, ואינם מוותרים על הנחות המוצא המתנשאות על אחרים, שאחת מהן היא הליברליזם עצמו ומקורותיו החילוניים. חרף ההתפתחויות שתוארו לעיל בשיח ובפרקטיקה של זכויות האדם, כפי שמדגיש מזרחי, ליבת הליברליזם נשמרת וגבולותיו לא נפרצים. אפילו בשיח הזהויות הרחב, הפרט נותר קודם לחברה, ונתפש כמי ש”בוחר” את זהותו. בעקבות אסד, מזרחי מצביע על כך שבליברליזם נותרת החילוניות אמיתה אכסיומטית נתונה, שאיננה מסוגלת להתמודד עם מה שאיננו חילוני. האזרחים הפרידו את הדת מהמדינה, ואת אלוהים מן המוסר והצדק. לדבריו, ההנחה שבני האדם קובעים את גורלם וזכויותיהם בעצמם, ושאין היררכיות בין פרטים וחברות או סדר חיצוני להם, מרחיקה ומאיימת על קבוצות מסורתיות החוות את חייהן דרך סדר קוסמי אחר, ושמשמעות עולמן איננה חילונית.
מוקדם לומר אם האכזבה מהליברליזם תביא גם ליציאה בשאלה מן התיאולוגיה החילונית-מדינתית בכלל, אך כפי שמתברר מן הרטרוספקטיבה על המלחמה הקרה, מגבלות העיוורון ה”קולטורוצנטריות” של הליברליזם וחוסר המודעות של חסידיו להקשריהם ולהנחות המוצא שלהם, מסבירות לא מעט מהצלחותיו, מכישלונותיו ומאתגריו.
הערות
