גם אם הסטודנטים משתייכים לקבוצה ההגמונית, בשיח האקדמי הם מצויים בעמדת נחיתות מובנית. עליהם ועל המרצה לשאוף לדיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מכל תיאוריה ועל השלכותיהן המוסריות. גיא שני מגיב למאמר “אני, עצמי והשיח הביקורתי”
הם כבר תכננו את כניסתו המרהיבה של כוכב הטלוויזיה, את הופעתה הנוצצת של הנסיכה האדומה. עכשיו השבט הלבן עומד ומקלל מול הקומבינה האולטימטיבית של שאול מופז, שידע היטב כי אין לסמוך על קולותיהם. משה קריף חזר לימי דוד לוי
“חיטוט בתחתונים הגנטיים” כטקטיקה נגד ההגמוניה רק תורמת להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא הרצון להתחלק בשלל האסור. שושנה גבאי חושבת שבמקום במוצאם צריך להתמקד באידיאולוגיה של האשכנזים, כלומר בציונות
העצמת המכללות כמהלך לשחרור השוק שישפר את הנגישות להשכלה גבוה, היא רק יצירת עוד מנגנון לשימור הסדר החברתי הקיים. חגי קלעי על שיח ביקורתי מניפולטיבי ההופך להיות כלי שרת בידי הכוח
רונן שובל, אופיר כלפה. אחד מצליח, אחד נכשל. מדוע? המדור לחקירה במובן מאליו – איסוף, מיון וניתוח נתונים גלויים באמצעי התקשורת כדי לגבש ולעבד תמונת מציאות ישראלית הלכה למעשה
כדי לתת נופך מעט יותר פולקלוריסטי לחוויה הישראלית, עיתון “הארץ” זקוק מדי פעם למזרחים שיספרו (שוב) לקורא האשכנזי על האפליה. בפרויקט לציון 20 שנה למותו של בגין, מילאה את המשבצת פרופ’ אווה אילוז. מואיז בן הראש על אזור הדמדומים
בספרה על שירה מזרחית מציבה קציעה עלון פואטיקה שבמרכזה אני שאינו מערבי או אוניברסלי, אלא כזה שחווה הגירה וזרות או דיכוי ועסוק בהצגת עצמו ומקומו; קולה של מירי בן שמחון אל מול קולו של ויזלטיר. ביקורת של רונית חכם